רק לצעוק אל ה'

ב"ה, אף פעם לא משעמם מדי עם הילדים, תמיד יש איזה נושא חינוכי על הפרק. אחת ההתלבטויות שאני עומדת בפניה כעת נראית לכאורה קטנה ושולית, אך נראה לי שטמון בה עומק מסויים. מה העניין? הבן הפעוט שלי גילה את מיתרי הקול שלו, והוא נהנה לנסות את מגוון הצלילים שהם מפיקים. במילים אחרות – הוא פשוט אוהב לצעוק. ככה סתם, ללא סיבה וללא קשר לרגש מסויים, הוא עומד במרכז הבית, עוצם את עיניו, ומגביה את קולו אל-על בצעקת "אההה...".
אז מה הבעייה? קודם כל, זה מעיר את התינוקת, ושנית זה עולה על העצבים של כל שאר הסובבים אותו (ואני בתוכם...). לכאורה, יכלתי לומר לו בפשטות את המשפט המוכר: "זה לא יפה לצעוק...", אלא שכבר בפעם הראשונה שהוא נהג כך, היתה לי תחושה פנימית שלא נכון לחסום את הקול הזה. אמנם, אין הכוונה שזה יכול להיעשות על חשבון אנשים אחרים, ולכן אני מכוונת אותו לאחד החדרים, למקום בו אין אנשים, אך נראה לי שהיכולת לצעוק, היא כלי ביטוי חשוב, שאנו כמבוגרים כמעט ולא משתמשים בו, וכאשר אנו עושים שימוש בצעקה – זה נעשה בצורה מעוותת. כלומר, ברור שלצעוק על בני משפחה זה דבר פסול מעיקרו, אך הצעקה אל ה' היא דבר רצוי מאוד, עד שאפשר לומר כי הקב"ה מתאווה לצעקתנו, בבחינת "השמיעיני את קולך, כי קולך ערב". ואסביר...

ויזעק זעקה גדולה ומרה
אגב עיוני השנה במגילת אסתר, גיליתי דבר מעניין ביותר. נדמה, כי הדהודי הצעקה חורזים את סיפור המגילה. נתמקד בשלשה מקומות: בתחילה, באמצע ובסוף. תגובתו המיידית של מרדכי, בהיוודע גזירת המן היא "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדלה ומרה" (אסתר ד, א). אף אנו, כמו אסתר המלכה, מתחלחלים מאוד לשמע קריאת המילים הללו. נסו לדמיין אחד מגדולי ישראל בדורנו יוצא בתוך העיר וזועק זעקה כזו... על מה ולמה באה הזעקה? האם זהו סתם ביטוי של כאב? והיכן צידוק הדין? כנראה שיש כאן סוג של תפילה. אך מה מקום יש לתפילה אם הדבר כבר נחתם בטבעת המלך, מלכו של עולם, וכתב אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב... מעבר לכך, לא כתוב כאן שמרדכי התפלל, כתוב כאן שהוא זעק, ומה מהותה של זעקה-צעקה זו?
בפתיחה להלכות תעניות (א, א-ג) כותב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור ... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות...". הזעקה היא אם כן חיוב דאורייתא, והיא משמשת כמעין "אזעקה" שקוראת לכולם לחפור בחדרי לבם ולתקן את מעשיהם. על כן רואה הרמב"ם בזעקה את המפתח לישועה.
גם על דרך הפשט, במגילה, ניתן לראות בזעקתו של מרדכי את תחילת הישועה, שכן מששמעה אסתר על התנהגותו של מרדכי, החל ביניהם שיג ושיח שהוביל לביטול רוע הגזירה.
וכך אומר הרבי מסלונים (נתיבות שלום, שמות כז): "הישועה התחילה בויזעק זעקה גדולה ומרה, לא היה בחינת תפלה אלא רק זעקה, שזעזעה עליונים ותחתונים, והיא שעוררה את הגאולה...".

ונצעק אל ה'
למעשה, אין זו הפעם הראשונה שאנו מוצאים שהזעקה עוררה את הגאולה. הפעם הראשונה היא בגאולה הראשונה, גאולת מצרים, המשמשת אב-טיפוס לכל הגאולות הבאות... באמצע סיפור קורותיו של משה רבנו במדין, מופיעים בתורה שלש פסוקים שלכאורה לגמרי לא קשורים לרצף העניינים: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל הא-להים ... וישמע א-להים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו ... וירא ... את בני ישראל וידע א-להים" (שמות ב, כג-כה). יש כאן עדות של התורה שמה שהוביל ל"וידע א-להים", במשמעות של חיבור (כמו "וידע אדם את חוה"), שהוא בעצם הגאולה – הם האנחות והזעקות של בני ישראל. וכך יש להבין גם את מיקום הפסוק, באמצע הסיפור על משה. כאן היא ה"אתחלתא דגאולה", שבעקבותיה פנה ה' למשה מתוך הסנה, וקרא לו לשמש שליח לגאולת עמו.
וגם כאן, כמו בסיפור המגילה, אנו שואלים את עצמנו, מה מהותה של הזעקה שבכוחה להביא את הגאולה?
"אמר ר' יצחק: צעקה – שצועק ואינו אומר כלום..." (זוה"ק שמות יט, ב). אם כן, הדבר תמוה הרבה יותר. אילו היה כאן דיבור עם ה', כלומר: תפילה, היינו מבינים את כוחה, אך סתם צעקות?
בעצם אפשר לראות בצעקות הללו שלב בוסרי של התפילה. בני ישראל עוד לא הצליחו לדבר, אך בהדרגה נולדו כאן קולותיהם (בדומה לתינוקות, שקודם כל בוכים, ורק מאוחר יותר מתפתח אצלם הדיבור). לדברי הרבי מסלונים (במאמר הנ"ל) זה היה מספיק בשביל להתחיל לעורר את הגאולה. עד אותה עת בני ישראל היו שרויים באטימות מוחלטת, שנבעה מייאוש עמוק מהגאולה. עצם השמעת האנחות, שהלכו והתעצמו עד שהיו לזעקות רמות, היוו ניצני פניה אל ה', ששיקפו את האמונה שהיתה גנוזה עד כה במעמקי הלב, שאפשר להיגאל, שהקשר עם הקב"ה עוד חי וקיים. הגאולה, אם כן, התעוררה מעצם התהליך שהתרחש...
הרב סולובייצ'יק (במאמרו tradition) מבחין בכך שהיהדות כרכה את הגאולה והתפילה זו בזו, והעדות לכך – החיוב ההלכתי להסמיך גאולה (ברכת גאל ישראל) לתפילה. לדבריו, מהותם אחת היא. תהליך היציאה מגלות לגאולה הוא יציאה מפאסיביות קיומית לאקטיביות יוצרת. העבד, אם כן הוא אילם, כל מהותו – צייתנות. בן החורין, לעומת זאת, יש לו אמירה, ומכאן גם תובן מצות "והגדת לבנך..." בפסח בו יצאנו לחירות. גם כאן אומר הרב סולובייצ'יק שהצעקה, על אף שהיא שלב קדם-דיבורי, היא פתח לגאולת האדם ממצריו, כשם שזהו פתח לגאולה הכללית.
אם נקשר את דבריו אלה עם דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, ניתן לומר שהצעקה המושמעת ברחובה של עיר, וקוראת לאדם לתקן את מעשיו, היא זו שעוזרת לאדם לעבור את הגשר מקיום פאסיבי-סביל – בו הוא חש עצמו כ"קרבן" לגורלו המר (הפור הוא הגורל), וכלשון הרמב"ם "ממנהג העולם אירע לנו" – לקיום אקטיבי פעיל, בו האדם שומע במציאות את קריאת הקב"ה אליו, וכל מכוונתו לתיקון עצמי, וממילא האדם נגאל מיסורין, ואין עוד צורך בצרות...
[להרחבה, כדאי לעיין בדברי הרב סולובייצ'יק על "איש הגורל" ו"איש הייעוד" במאמרו "קול דודי דופק" (בתוך: "דברי הגות והערכה")].

צעקה היא בלב
עד עתה התייחסנו לצעקה כשלב "מספיק" ביחס לתפילה, אך ניתן לראות בה אף מעלה יתרה עליה. וכך אומר ר' יהודה, בהמשך לדברי ר' יצחק (זוה"ק שמות כ, א): "הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, הה"ד צעק לבם אל ה', צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזו קרובה להקב"ה יותר מתפילה ואנחה...".
וכאן אנו מתוודעים לסודה הגדול של הצעקה – הצעקה היא בלב, והרי "רחמנא לבא בעי..." – הקב"ה רוצה את הלב. ניתן אולי לדייק בדברי ר' יהודה שהצעקה היא בתוך הלב, ואין קולה אפילו צריך להשמע, וכלשון הרבי מקוצק: אין צועק יותר מן הדממה. מכל מקום, ברור שהצעקה נובעת ממעמקי הלב, וכמו שאומר הספורנו על זעקת בני ישראל במצרים: "זעקו מכאב לב על עבודתם". ואף בזה קולעים דברי הרבי מקוצק: אין שלם מלב שבור.
פעמים רבות אנו מרגישות חסומות, ואנו לא מצליחות לדבר עם ה' ולהתפלל כמו שצריך. כאן נפתח לנו פתח רציני – מספיק גם לצעוק, ואולי אף ללחוש, בלי הרבה מילים, ודווקא מתוך כאב הלב. כאב הלב יכול להיות מתוך ה"צרות", וכאן כל שנדרש הוא לתת לעצמנו להרגיש את הכאב של המציאות בה אנו נמצאים. הרגשת הכאב גם היא דורשת עבודה, שכן פעמים רבות אנו עוסקות בצורות שונות של הכחשה כדרך להגן על עצמנו, או כדברי הרב סולובייצ'יק (במאמרו הנ"ל) – לפטור את עצמנו מלראות בצרות משהו שמחייב אותנו...
כאב הלב יכול להיות גם על מצבנו הרוחני, ואפילו על אי-יכולתנו להתפלל, ותחושת ריחוק גדול מהשם ית'. הרב פינקוס (שערים בתפילה, זעקה) מביא על כך משל נפלא "משל לאחד שמחפש מטמון של סנפירינון (יהלום) וחופר באדמה כאן וכאן בחפשו את המטמון. והנה הגיע למקום שהאדמה קשה כל כך עד שאינו יכול לבקוע אותה בשום אופן. מה הוא עושה? הולך משם לחפש ולחצוב במקום אחר. אי שוטה שבעולם! הרי הגעת לסנפירינון עצמו, וזה לך האות – שאינך יכול לחצוב בו, אל תלך מכאן עד אם ידעת איך להביא המטמון אליך הביתה". ומסיים הרב פינקוס: "כן הדבר הזה, אם הגעת לשברון לב כאלם לא יפתח פיו בתפילה מגודל הצער, הנה המטמון הנכסף לפניך, התפילה היפה ביותר – הצעקה".

למנצח על אילת השחר
המקום השני במגילה בו אנו מוצאים את הצעקה, מופיע בדברי חז"ל על אסתר המלכה בבואה לפני המלך. פרק כ"ב בתהילים "למנצח על אילת השחר", נדרש בדברי חז"ל על אסתר בשעה זו. לכניסתה אל המלך קדמו שלשה ימי צום, כפי שצוותה אסתר על מרדכי והיהודים. מה היא עשתה באותם הימים? מובא במדרש (ילקו"ש שם): "יום ראשון אמרה: א-לי, יום שני אמרה: א-לי, יום שלישי צעקה בקול גדול: א-לי א-לי למה עזבתני...".
אסתר נמשלה לאילה ("אילת השחר"), וחז"ל דרשו (ילקו"ש תהילים מב) את הדמיון ביניהם דווקא בענין הצעקה: "כשם שהאילה צווחת להקב"ה כך אסתר אמרה: אילותי לעזרתי חושה", וכפי שכבר ראינו, אמירה זו נאמרה אף היא בצעקה.
על מה צווחת האילה? חז"ל מספרים (שם) על האילה "שבשעה שיושבת על המשבר מצטערת ועורגת להקב"ה והוא עונה אותה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם ומיד בית הרחם נפתח...". הלידה, כידוע, מזמינה צעקות כאלו, שספק אם נשמעות כמותן בהקשר אחר בחיים, ובפרט בלידות קשות כמו זו של האילה, שמלווה בצער רב, שדומה שאין מוצא ממנו והילד לעולם לא יוולד. היופי שבאילה הוא, שהיא פונה מתוך כאבה אל ה', ומנצלת את הכאב ליצירת קשר עמו. ויש כאן עוד עומק נפלא. על פי הזהר הקדוש (פנחס רמט, ב) הצעקה בשעת הלידה היא זו שמאפשרת את הלידה! האשה, כדברי הזהר, מרימה שבעים קולות, כמניין התיבות שבמזמור "יענך", ויולדת (ובמדרש על פרק זה מצויין שיש בפרק תשעה פסוקים כנגד תשעה ירחי לידה!).
ר' נחמן (לקוטי מוהר"ן כא, ז) מרחיב את הרעיון הזה, ואומר שכל לידה – כלומר, יציאה מהעלם של המוחין (חוסר בהירות, חושך רוחני) והשפע האלוקי, שהוא בבחינת "עיבור" נעשה על ידי צעקות התפילה והתורה, שהן בחינת צעקות היולדת, ועל ידם נולדים המוחין מחדש...
למעשה, כל המהלך הזה מקביל למהלך שראינו לעיל - על הצעקה שמביאה לגאולה (וכידוע דימו חז"ל את גאולתן של ישראל לאילת השחר שבקע אורה).
אך צווחותיה של האילה אינן מסתיימות בשעת הלידה, משם הן הולכות ומתחזקות. חז"ל בהמשך דבריהם על האיל העורגת ("תערוג") על אפיקי מים אומרים, שהאילת היא החסידה שבחיות, ובזמן עצירת גשמים כל החיות מתכנסות אצלה והיא פועלת ועורגת לקב"ה, והקב"ה מביא מים לעולם. כהמשך לדברים הללו אומרים חז"ל "כשם שהאילה צוותה לקב"ה כך אסתר...".
הרב גינזבורג מעיר על המדרשים הללו כמה הארות נפלאות (במאמר "ואיש יולד בה", המובא בחוברת "הכנה רוחנית ללידה"). האילה בעצם מגלה כאן את היכולת להתעלות מעל הייסורים והכאב הפרטי של כל מה שקשור לרחמה וצער לידותיה, ולזעוק על צרת העולם בהעדר הגשמים. היכולת הזו, להסיח את הדעת מהעיסוק הפרטי לכללי, מתגלם בדמותה של אסתר המלכה, המוכנה למסור נפשה, בעוה"ז ובעוה"ב, על מנת להציל את עם ישראל. על זה ניתן לומר "אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת", כשפסגת היסח הדעת מהכאב הפרטי היא הזעקה על צער השכינה שנמצאת בגלות. ואולי גם לכך רומז ר' נחמן בתורה הנ"ל "והצעקה (שאדם צועק בתפילתו ובתורתו) הוא במקום צעקת השכינה, כאילו השכינה צועקת, ואז מולדת המוחין...".
בדברים הללו מגלה הרב גינזבורג רובד נוסף. מדוע פונות החיות לאילה? משום העוצמה שבה היא חווה את כאבה וצועקת. וזו גם הסיבה שצעקתה נשמעת – כי היא נובעת מעומק לבה. ואף האילה, מתוך החוויה של עומק כאבה, מצליחה להשליך זאת על כאבו של העולם, והיא יכולה לערוג באותה עוצמה על צרת הרבים.
וכך גם כל אשה. דווקא מתוך היכולת שלנו לחוות את המציאות בכל עוצמתה ("חוה" מלשון חויה), ומתוך הכאבים הפיזיים שאנו חשות (כל אשה וה"פעקלע" שלה), יכולות וצריכות להרגיש את צער העולם, ועוד יותר ממנו את צער השכינה, ולצעוק את צעקתה.

מצעקה לצהלה
הפעם האחרונה בה מופיעה הצעקה במגילה, היא בסופה ממש: "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי ... לקים את אגרת הפורים הזאת השנית ... לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי וגו' ואסתר וגו' וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם" (ט, כט-לא). הפסוקים מקישים את קבלת היהודים את ימי הפורים לקבלת "דברי הצומות וזעקתם", וכנראה שיש עומק גדול להיקש זה.
כפי שראינו זעקת מרדכי היתה הפתח לגאולה, וזעקת אסתר הובילה לגילויה בפועל. אך כנראה שגם הזעקות שנשמעו באותם ימי צום, מפיהם ומפי זרעם (הילדים) הם שהובילו למהפכת "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
הזעקות באותם הימים נשמעו, בזמון בו היה ברור שכבר נגזרה גזירה ונחתם הדין, ובכל זאת התבטלה הגזירה, ולא בכדי. "אמר ר' יהודה גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו. ר' יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה" (זוה"ק שמות כ, א). "יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין לאחר גזר דין" (ראש השנה יח, א).
מי כמונו יודעות שאין דבר שיכול לעמוד בפני זעקות של ילדינו (וכדאי לעיין בילקוט שמעוני על תהילים כ, שם מדמים את הקב"ה בעת החורבן לאם, שעל אף סכסוכה עם בתה, אינה יכולה שלא לצעוק מרוב צער, בעת שהיא שומעת את קול צעקותיה של בתה היולדת בקומה מתחתיה...).
ימים אלו מסוגלים מאוד לתפילה וזעקה. ובפרט יום "תענית אסתר", בו נוהגים לקרוא (ולואי שנזכה לצעוק) את מזמור "למנצח על אילת השחר..." וימי הפורים (והשנה הם מרובים) עליהם דרשו בספרי החסידות "כל הפושט יד נותנים לו" – לא רק למטה במתנות לאביונים, אלא גם כלפי מעלה.
יהי רצון שנזכה כולנו לזעוק ולצעוק מעומק לבנו, עד ירחם ה' וישוב ויאמר: "ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי, וארד להצילו ... ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש..." (שמות ג, ז-ח). ויקויים בנו "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו" (תהילים קמד, יד). "כן תהיה לנו".