שנה מעוברת

"מש...מש...מש...מש...משנכנס אדר".
כך חשבתי לפתור את הבעיה שעמדה בפני, כשניסיתי לחשוב מה...פר לבני בראש חדש אדר ראשון.
הבעיה היא, כמובן, שאין שום אירועים בחדש הזה. ובכן, חשבתי להעביר את המסר: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א), והוספתי: "אדר א'" לפזמון המוכר.
אלא, שמעט זמן אחר כך, עיינתי בחוברת על עניינו של אדר ראשון בשנה מעוברת, וגיליתי שלדעת רוב הפוסקים דברי "רב" בגמרא על ריבוי השמחה חלים רק באדר שני...
האמת היא, שאצלי דווקא התרבתה השמחה לאור הגילוי הזה. חודשיים זה קצת הרבה בשביל רגשי אשמה בכל פעם שמצב-הרוח אינו מי יודע מה...
אך מעבר לכך התחלתי לחשוב בעצמי – מה העניין של החודש הזה? אנחנו מנסים לאורך כל השנה "לחיות עם הזמן", ולעשות עבודה רוחנית בהתאם לעתים המתחלפים, אך הנה מגיע חודש שלם, שעל-פניו נראה ריק מכל תוכן! מתוך כל המחשבות הללו, התחלתי לחשוב על עצם העניין – יש לפנינו חודש שנולד מעיבורה של השנה, מה זה אומר לי?

טובים מאורות שברא א-להינו
הרמב"ם פותח את הלכות קידוש החודש (פ"א ה"א) באמירה: "חדשי השנה הם חדשי הלבנה ... והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה". מציאות זו, לדבריו, גוררת מצב ש"יתרה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום" ועל כן: "כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלשים יום, או פחות מעט או יתר מעט, מוסיפין חדש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חדש, והיא הנקראת שנה מעוברת". נמצינו למדים, שעיבור השנה נועד כדי להשוות את מערכת הזמנים הנקבעת על ידי השמש עם זו של הלבנה.
כידוע, הנוצרים הולכים אך ורק בעקבות החמה, והמוסלמים בעקבות הלבנה, אך ביהדות לא רק שאנו מתחשבים בשני המאורות, אלא שאנו חפצים בתיאומם ואחדותם.
אך השאלה היא, כאמור, מה כל זה אומר לנו? ובפרט היום, שהלוח נקבע מראש...
ישנה אמירה של האריז"ל: "אדם עולם קטן, העולם אדם גדול...". כלומר, המציאות כולה נמצאת בזעיר אנפין באדם (ולהיפך).
מה הם השמש והלבנה באדם?
הראי"ה (אוה"ק א', עט) מכנה את השכל – המאור הגדול (שמש), ואת הרגש – המאור הקטן (לבנה).
התבוננות מעטה מובילה אותנו לכיוונים רבים המרכיבים את ההשוואה הזו.
השכל, "המאור הגדול", הוא הכוח העיקרי המאיר את המציאות, נותן לנו לראותו אותה, ומאפשר לנו להתמצא בה. הוא קבוע, יציב, עקבי.
הרגש, "המאור הקטן", מתמלא וחסר עם התנודות במצב-הרוח. הוא מושל דווקא בלילה, הוא האור הפנימי יותר, הנסתר בעומק המציאות.
מקובל לקטלג אנשים לטיפוסים "רציונאליים" או "רגשיים", אך האמת היא ששני היסודות הללו נמצאים בתוך כל אחד ואחת מאתנו (אלא שאחד דומיננטי יותר מהשני).
נראה לי, שההוראה היוצאת מעיבורה של השנה, לכולנו, היא הדאגה לתיאום ולאחדות של שני הכוחות הללו, בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך...", כדבריו של הראי"ה (אוה"ק א', לב): "וכל העוסק בתורה לשמה מתברך באחדותם הגמורה ותמימותם השלמה של השכל והרגש, בצורה כזאת שכל אחד מרחיב את גבול חברו, והנם רעין דלא מתפרשין".

מחשבות, רגשות, מעשים
ננסה להבין את הדברים הללו לאור דבריו של ר' צדוק הכהן, בפתיחת ספרו "מחשבות חרוץ".
ר' צדוק עורך כעין "אנטומיה רוחנית" של האדם, ומתייחס לשלשה יסודות: מחשבות (מוח), רגשות (לב) ומעשים (שאר האברים). מחשבות רבות עוברות במוחנו, בכל רגע של חיים, אך אלו לדבריו רק "לבושים" – הופעות חיצוניות של "עומק ראשית המחשבה ... הסתום ונעלם מהאדם, וזהו המחשבה סתימאה...". לא, אין הכוונה לתת-מודע (של פרויד), המורכב רובו ככולו מיצרים אפלים, אך כן מדובר בחלק לא-מודע של האדם, אם תרצו - "על-מודע", שממנו נובעים ונמשכים כל המחשבות... העומק הזה מכונה בקבלה ובחסידות "חכמה". בדומה למערכת הזו, פועלת באדם גם המערכת הרגשית, בה מקוננים רגשות רבים, אך רובם רק לבושים הנובעים ויוצאים ממעמקי הלב ופנימיותו. הנקודה הזו, שהיא תמצית החיות של האדם, מכונה "בינה".
ליסודות ה"חכמה" וה"בינה" כינוי נוסף בזהר – "אבא" ו"אמא" (במחילה מכל אלה המוחות על השיוך בין נשים ורגשנות...).
אך נחזור ל"אנטומיה". המוח והלב הן אמנם מערכות שונות, אך לא נפרדות, ובלשונו של ר' צדוק: "כי אבא ואמא תרין ריעין דלא מתפרשין, כי מחשבה הנוגעת עד שורש אבא הרומז לחכמה שבמוח כנודע, היא מחוברת עם הבינה שבלב שהם כוח הרגשת אדם, ומיד הוא מרגישה בלב וגורמין הולדה לכוחות המעשה כענין עין רואה (רמז לחכמה) ולב חומד וכלי המעשה גומרים...".
כשהאדם "בריא" ישנה זרימה חופשית בתוכו, ובה הוא יודע דבר בשכלו, מפנימו בלבו, והדבר מתבטא מיד במעשה כלשהו.
אם נעבור לרגע למערכת המושגים המקבילה, נמצא כאן יחוד של "אבא ואמא", יחוד שמוליד צאצאים בעולם (ומכאן אולי אפשר להבין ביתר עומק את המצווה הראשונה בתורה – פרו ורבו...).
החידוש בדבריו של ר' צדוק הוא, שבטבע מאוחדים השכל והרגש עד כדי כך, שהם מכונים "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (בתרגום חופשי – שני רעים שאינם נפרדים לעולם).
אך כידוע במציאות הלא מתוקנת שלנו, יש גם פרישה של בני הזוג זה מזה... ויש גם מרחק תהומי בין מה שאנו יודעים כנכון לבין מה שאנו מרגישים. הרבי מקאצק בלשונו הקולעת אומר שהמרחק מן השמים לארץ הוא חמש מאות שנה, אך מן המוח אל הלב המרחק גדול יותר...
ממה נובע המרחק הזה?

מחסומים ומעברים פתוחים
אין מעבר חופשי בין המוח והלב (שאחר כך מוליד מעשה), כי יש לנו "עורקים חסומים...". "כולסטרול גבוה ברוחניות" אוטם את הפתחים ללבנו, וגורם מה שמכונה בספרים "טמטום הלב" (וידע איניש בנפשיה, מה גורם ללבו וללבה של כל אחד ואחת לא להיות בדיוק "לב טהור").
ואם המעבר חסום, כיצד גורמים לפתיחתו מחדש?
ר' גדליהו שאר (אור גדליהו, ר"ח מרחשוון) אומר, שכאן על האדם להשתמש במצוות העשה "וידעת היום והשבות אל לבבך...". הדבר לא קורה מאליו, ועל כן נדרשת עבודה רבה...
איך "משיבים אל הלב"? בעלי המוסר יאמרו שהעבודה הנדרשת כאן היא זיכוך הלב על ידי טיהור המידות וריסון התאוות, או אז יוכלו הידיעות לשוב ולשבת בלב.
כיוון אחר לעבודה מציע בעל ה"אור גדליהו": "שיכשיר את לבו שיקבל את ההשפעה מהמוח, והכל תלוי באמת בידיעתו, שאם יש לו ידיעה בהירה, אז הידיעה משפיעה על הלב, וכפי בהירות הידיעה כן הוא קבלת הלב ... ומתגבר על רצונות הלב".
כלומר, כשהאדם קונה ידיעה מסויימת (לדוגמא: אחדות ה'), עליו להעמיק ולהתבונן בה, ולא להשאירה כהרהור חולף ושטחי, וממילא הדברים גם יופנמו אצלו רגשית...
אך בדבריו שם נדמה לי שרומז לנו ר' גדליהו לכיוון נוסף בעבודה. הוא מדבר על המציאות שלנו היום, בה אנו יודעים יותר מאי פעם, אך אין קשר בין הידיעה והעשייה שלנו. אין ספק שרובנו לומדות יותר מהסבתות-רבה שלנו... אך האם אנו עובדות את ה' טוב יותר?
כאשר אני שומעת את סבתא שלי מתפללת, ברור לי שלבה רחב פי כמה משלי, ואין גם ספק שאנו קצת רחוקות מהפשטות והתמימות בה נחנו אנשי דורה. תמימות שבאה לידי ביטוי בכל רגע של חייהם, בעשיית מעשי חסד ובדקדוק בקלה וחמורה בכל פרטי ההלכה.
ולכאורה, על פי דברי ר' צדוק, אם יש יותר ידיעה אמורה להיות יותר עשיה?!
ר' גדליהו מאבחן את המצב ואומר שהידיעות שלנו היום, הן רק ידיעות ש"מקיפות" את האדם, ולא ידיעות שמחייבות אותו, ולכן ביכולתנו לשמוע וללמוד כל כך הרבה, עד כדי כך שעוד לא גמרנו לשמוע רעיון אחד, ואנו רצות לרעיון נוסף...
בדורות עברו, לעומת זאת, לא "ידעו" כל כך הרבה, כי הידיעה חייבה אותם, ועד שגמרו לעבוד על עצמם באופן שהמעשה שלהם יהיה מתאים עם הידיעה, לא היו שומעים ולומדים עוד... (בהערה במאמרו שם).
התיקון אם כן הוא, להבין שהידיעה כן מחייבת אותנו, "לא המדרש עיקר אלא המעשה". אנחנו צריכים להעביר את הדגש מצבירת ידע לתיקון ועבודה עצמית, וגם הלימוד צריך להיות כהדרכתו של הרמב"ן באגרתו המפורסמת לבנו "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

לילה ללילה יחוה דעת
כאמור בפתיחת המאמר, נראה לי שזמן טוב להתחיל בעבודה זו, הוא עכשיו – באדר ראשון.
על סוד העיבור נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים...". ואולי נרמז כאן, שעם התיאום החיצוני שנעשה בין השמש והירח, אנו נדרשות בתקופה הזו לתאם ולאחד את החמה והלבנה שבנפש – את המוח והלב, החכמה והבינה.
הייחוד הזה בין חכמה ובינה, אבא ואמא (ודוק, שבחלומות יוסף נמשל יעקב לשמש ורחל – לירח), הוא יחוד שמוליד מעשים, היוצרים מציאות מתוקנת יותר. ואולי בדרך רמז אפשר לומר, שלפיכך מכונה השנה "מעוברת".
כנשים, חלקנו רב בהוצאת התהליך הזה אל הפועל.
הזיקה בין ה"אשה" וה"בינה - לבא" מחייבת אותנו להוביל בעולם את מהלך ההשבה אל הלב. הרב גינצבורג מצביע על קשר בין שמה של "חוה", המהווה במובנים רבים אם-טיפוס לכל הנשים, לבין המלה "חוויה". אנו חוות את החיים במלוא עצמתם, ולפי דברי הרב מהווה נקודה זו אבן-פנה ביחסים בין בני הזוג (וממילא לאיזון ולייחוד העולמי בין הבחינה הזכרית לזו הנקבית). ואלו דבריו: "על ידי האשה מתנסה האיש בחוויות החיים פרטיהם ועושרם, וכך יש לו במה לעבוד על עצמו ולעבד את עצמו בסוד 'עזר כנגדו'. ה'תועלת' שבמצב זה נובעת מכך שהאיש, המרוחק בטבעו, הענייני יותר, והמסולק מרגשות, יכול להיות עזר לאשתו באשר לאופן שבו היא יכולה להפיק תועלת מן החוויה שלה. בדרך זו נצרכים שני בני הזוג איש לרעותו, כשכל אחד משלים את זולתו" (ברית הנישואין, עמ' סה). בנוסף, הפסוק "ולילה ללילה יחוה דעת..." מצביע על הקשר בינינו לבין המאור הקטן...
גם ביחס לילדינו בא לידי ביטוי הלב האמהי. כבר מיומו הראשון של התינוק יונק התינוק ממקום הסמוך ללב, בשונה מהחיות (כדברי הגמרא ברכות י, א). וכך לאורך כל שנות חייו, מהווים החום והאהבה שלנו את יסוד תזונתו הנפשית.
אנו גם יכולות להוביל את מהלך הורדת ה"חכמה" למעשה (בבחינת 'חכמת נשים בנתה ביתה'), בגלל הקישור הטבעי שלו לגוף, שכן נדבכים מרכזיים בעבודת ה' שלנו נעשים בגופנו...

סיום
העבודה עליה דברנו נכונה בחיי הכלל כמו בחיי הפרט. ובלשונו של הראי"ה (אוה"ק א', עא): "בחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשום לב, לאחדות הרוחניות, דהיינו שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש, והרגש על הדמיון, והדמיון על הפעולות...".
כיצד הדברים באים לידי ביטוי באומה בכלל?
אומר המהר"ל (נצח ישראל, לז) "כי אומה ישראלית הם דומים לאדם שיש בו שנים עשר אברים ... והם כנגד י"ב מזלות וכנגד י"ב חדשי השנה. ויש באדם שני אברים, והם מלכים על כל האברים והם הראש והלב. מלכות יהודה נגד הראש ... ויוסף תמיד הוא באמצע כנגד הלב...".
כמה מופלא שמובא ב"קדושת לוי" שחודש אדר הוא כנגד יוסף (ולכן הוא לפעמים כפול, כנגד אפרים ומנשה). על כן נראה, שאין זמן מתאים יותר לעבודה של השבה אל הלב מאשר חודש אדר. חודש אדר סוגר את השנה, הפותחת בניסן, ומקדים את חודש ניסן הבא. באחד בניסן ראש השנה למלכים, וחודש ניסן הוא כמובן חודשו של יהודה.
יהי רצון ונזכה כל אחת ואחת לבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך...", ועל ידי כך ייגש יהודה אל יוסף, ונזכה לגאולה השלמה בביאת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, תיכף ומיד ממש.