התירו את המותר

לאחרונה צד את עיני אתר אינטרנט בשם "מכנסיים". שמו אמור להעיד על תוכנו. גם אני לא הבנתי בתחילה מה פשרו, אך זאת ככל הנראה כי אינני ירושלמי. כשאומרים לירושלמים "מכנסיים", נדמה כי ברור מיד במה מדובר. למה "מכנסיים"? מכנסיים זה מושג. אינסטרומנט המבטא אצל בנות לא עזיבה, אלא יותר המרה של חלק מהמוסכמות הדתיות שאינן מקובלות או מובנות להן, במשהו מובן, אליו הן גם מתחברות. לצורך הדוגמא, בת שלובשת מכנסיים לא בהכרח תחדל מלהתפלל או ללכת לבית הכנסת. יש פה מורכבות. יש פה מרידה שהיא כשלעצמה איננה מרידה מוחלטת, אלא ניכור קל, חלקי, בעיקר לסמכות הדתית, ללא ניתוק ממשי מהדת. יש פה סוג מסוים של עצמאות. עצמאות בחשיבה. בדרך. מעשה דוגמת זה מהווה אימוץ חלק מהנורמות החברתיות, וזניחת נורמות אחרות. יהיה מי שיטען שאלו הזנוחות, הן גם אלו הפחות נוחות ליישום. האתר מתיימר לייצג חלק מבוגרי מערכות הציונות הדתית. בוגרים בלבד. הם אינם משייכים עצמם למסגרות אלו כיום. אצל כותבי המאמרים באתר, כך ניתן להבחין, מופיע הרבה כעס, מירמור שיש בו אף כדי לגבול בבוטות. הם מלינים על שיטות, הנהגות וליקויים המאפיינים את מסגרות הציונות הדתית. בטענותיהם, יש בהן המשולחות חימה, עד שניכר שהדבר יתר על מידה ראויה, ושמא יש מהן אף שאינן מוצדקות כשלעצמן. אולם בקריאה והתבוננות מהותית, נדמה דווקא כי רוב טענותיהם בצדק יסודן. וזו בדיוק הבעיה. אילו כל שהיינו צריכים הוא לפטור את טענותיהם בתשובות שכלאחר יד, מילא. אבל אין זה כך. הטענות הן טענות אמיתיות וקשות: על חוסר פתיחות, בקרב רוב המגזרים 'נושאי הדגל' של הציונות הדתית. על חוסר היכולת להתגמש. על תופעת ה'עדריוּת' המאפיינת חלקים נרחבים בציבור. על מוסדות החינוך ההמוניים ונוקשותם, ועל היחס הבלתי מפותח לכל אינדיבידואל. אולי גם על העדר העוז בביצוע הכרעות הלכתיות קשות, הנוקשות בנושאי מנייני נשים, לימוד תורה לנשים המעוניינות בכך או אפילו שרוול קצר או לבישת סנדלים לבנים בשעת התפילה. השאלה היא האם נוקשות בנושאים אלו אינה רק מרחיקה את הציבור הרחב ומורה על ארכאיות השיטה והתפיסה הדתית, במקום בו יהיה די בהתגמשות קלה בלבד. אולי אף לא התגמשות, אלא פשוט התאמה. אך הפתרון שלהם אינו טוב, שכן הם לכאורה 'לוקחים את ההלכה לידיהם'. בעולם היהודי, מאז ומעולם, ההסתמכות היתה על המסורת, על השתלשלות התורה שבעל פה, על חכמים. אז נכון ש"אין גוזרים גזירה על הציבור אם אינו יכול לעמוד בה", אבל יש מקור סמכות. ניתן לדון האם מקור הסמכות הוא בקבלת הציבור או בסמיכה כעניין שבמסורת. אולם אין שאלה מי הוא הקובע, שכן הקובע הוא מי שבידו נמצאת הסמכות. נראה כי בין היתר טוענים המלינים כנגד הכרעותיה של הסמכות שחוזרת ודוחה את הגישה הליברלית. מבחינה זאת נראה, כי חברי "מכנסיים" כרגע, "שוכבים על הגדר", מסמנים את קו הגבול. אין זה אומר כי יש לתארם בהכרח כמי שחורקים שיניים ומועלים על מוקד מזבח האמת בחירוף נפש, ייתכן שהדברים שנפרצו על ידם מקורם גם באי אלו מניעי נוחות ואולי מניעיהם מורכבים משיקולים אחרים. אולם לפחות מבחינה השקפתית, נראה כי יש במעשיהם חתירה היסטורית מעניינת. הם שואפים להזכיר למערכת ואולי אף לציבור שלם את שהוא שוכח דווקא בשל היותו גוף הטרוגני, רחב, מורכב וכבד תנועה. הם שמצביעים על הפינות שלא נצבעו כראוי בקיר שנצבע זה עתה, ובשל כך נחשבים הם כמשקיפים מן החוץ. הם רוצים להיות 'כאן', אבל הם 'שם'. גם בטרם באים להכריע את היחס אליהם, נראה כי יש לדון בטענותיהם לגופן. יש אף לשאול בתחילה האם השארנו להם ברירה אחרת. בסופו של דבר, הם מרגישים את אותן ההרגשות שכל אחד ואחת בציבור מרגישים, אלא שלהם יש גם את התעוזה/חוצפה לבצע אקט מרדני. אם מכנסיים זהו טאבו אופנתי-מהותי לבחורה הדתיה, אזי הם בחרו לפרוץ באמצעותו את מסגרתם הדתית, אולם אין זו שבירה מוחלטת, שכן גם בזה הם ימצאו, או יסתמכו לכאורה, על איזו דעת יחיד שתתיר זאת כיום, אם ישנה. יהא מי שיאמר שתמיד יהיה "נוער שוליים". אולי. הרי תמיד יש קצוות, גם לבגד חדש וטוב. ייתכן כי אין זו בעיה מהותית, אלא רק תופעה חברתית מקובלת ומוכרת. אבל כל עוד יש שוליים כאלו, בוודאי הדבר אומר כי המסגרת עדיין לא רחבה מספיק - כדי להכיל גם אותם. שוליים זה בקצה, כך הוא מנהגו של עולם. כמו שהאחרונים תמיד יהיו בסוף. כדרכם של שוליים, הם מסמנים את הקצה. צריך לבדוק האם אכן אין שאיפתנו אף להגיע עד לאותו קצה. אין חולק על כך שיש כמה וכמה דברים שנשארו ארכאיים ואכן מצריכים תיקון. דרך מציאת בן הזוג המקובלת, ה'שידוכים', היא אולי טובה ברמה מסויימת, אך ברמה אחרת היא כשלעצמה בהחלט מגבילה ומצמצמת. מסגרות החינוך עדיין אינן פרטניות כל צורכן, וכמו כן התהליך בהן, של התאמת לימודי הגמרא והשילוב הבריא של הלימודים הכללים, נתקל בבעיות ונראה כי רק החל - וכולי וכדומה. עם דבריהם של הכותבים באתר קשה להזדהות, ושמא השותפים לרעיון אינם בהכרח אנשי עט כולם, אבל מקולם נשמעת תהודה חרישית, אך ברורה: הרי כולנו צריכים להיות שם - כי זה נכון להיות שם. אז למה לא? שאלה טובה. נדמה כי אף בכלל השאלות שלהם טובות, ומצריכות דיון מהותי. לא זו אף זו, ברור שכיום נקודת המבט החברתית והשיח החברתי, כמו גם התפיסה הדתית, חייבים להתחדש. לא להשתנות, כי אם להתרענן. ושמא על הרבנים לא רק 'להתיר' אלא אף להוביל לכיוונים אלו. אולי גיוון רב יותר, אפשרויות רבות יותר - דווקא בתחומי המותר (או האפשר), יוכלו בעיתות אלה יותר מהכל לעצור תופעות של חילון, דתל"שיות או בינוניות. כך הרבנים יצליחו להעביר לציבור כולו את המסר שהדת עצמה היא היא המודרנה, והיא היא המבינה לנבכי נפשו של האדם באמת.