אנחת האדמה

'הקולות שעולים כמו עשן לשמים, נבלעים בחלל, נמוגים במרחב. שאגת ההמון במגרש כדורגל, תפילת החזן, נגינת העוגב... קריאתה של העיר, המיית האוקינוס, קול מים רבים וקולות מלחמה, מתמזגים להמיה אחת: אנחת האדמה. יבבת התינוק שנפלט מהשקט ואנחת הזקן שאל השקט הולך. יללת התן, צפירת הרכבת, הם כולם צליל אחד מתמשך...

אנחת האדמה. לחיים יש מקצב, מנגינה שניתן לשמוע. כבני אדם, אנו מחפשים מקצב ברור, כמו שאוזן מוזיקלית תחפש תמיד המקצב הקבוע, אולם אנו יודעים, שככל שהאוזן עדינה יותר ורגישה יותר, כך היא מפתחת יכולת לשמוע מקצבים בעלי הרמוניה עדינה יותר, מורכבת יותר, גם כשאין מדובר בקצב ברור. מוזיקה קלאסית טובה איננה דווקא כזו הבנויה ממקצב אחיד. ההפך הוא הנכון: המוזיקה הפשוטה, הפופ הקצבי או הפופ החסידי בעלי המקצב ה'מעגלי' עד כדי שעמום, נקלטים ביתר קלות, ועל ידי מעגל גדול יותר של מאזינים, שכן המקצב קליט וברור, 'המכנה המשותף הנמוך'. לחיים יש מנגינה, והיא לא בהכרח קצבית. להקת STOMP המצליחה, מציגה בהופעותיה קטעי תיפוף 'טבעיים', כלומר תיפוף בעזרת 'חומרים שונים' מהחיים, ובסיטואציות שונות. כך משמיעה לנו את תיפוף בעזרת כדור המדגישה את המקצב המיוחד של משחק הכדורסל; היא עושה זאת גם במקצב המורכב והרעשני של הכנת אוכל במטבח ציבורי, או דרך הקצב ה'חותך' של דפיקות הקלפים על השולחן בחבורת מהמרים. מקצבים טבעיים אלה תואמו מראש, 'הוקצנו' ועברו עיבוד כדי שיתאימו לאוזן שלנו הקולטת את המקצב האחיד, אולם ביסודם המקצבים הם עיבוד לקצב האמיתי של החיים. לחיים יש מנגינה, וגם לגוף האדם יש קצב משלו: הדופק. רבי נחמן עורך הקבלה בין 10 מיני הדופק השונים לבין 10 מיני הנגינה בעולם . כחודש לאחר שלמדתי רעיון זה מליקוטי מוהר"ן, מצאתי עצמי בידיו האמונות של מרפא אלטרנטיבי, שבכדי לבדוק את מצבי הגופני והנפשי האזין במשך מספר דקות לדופק שבידי, וניסה להסתייע בכך באיבחון ה'פנימי' של בעיותי. עד כאן על הקצב החיצוני של החיים. אולם האם לעצם החיים עצמם, החיים כשלעצמם יש מנגינה? המודטים ההודים טוענים שאם היינו יכולים להאזין לצליל החיים, הרי שהדבר היה נשמע לאוזנינו בערך כך: 'אוממממממ'. לכן ממליצים המודטים להשתמש בצליל זה כמנטרה במדיטציה, בכדי להשתיק את רעשי העולם, הפנימיים והחיצוניים, ולהתחבר לעצם הקיום, כמטרתה הבסיסית של המדיטציה.


אהוד בנאי מתאר את הקול שעולה מהעולם כאנחת האדמה לדעתו, אם נתקין על הירח מקלט ומגבר שיוכלו לייצר לנו את הקול האחיד שעולה מכדור הארץ, הרי שנשמע קול אנחה כבידה. שורש דבריו מכוונים לדברי הקבצן החירש, המנמק את ייתרון חרשותו בכך שממילא 'כל הקולות הם מחסרונות...', והאנחה איננה אלא התחברות לעומק הכאב הנובע משורש העולם, כאב שיכול לצאת החוצה רק באנחה הנמצאת מעבר למילים. כוח האנחה, כמעט המחזיק את המרובה, לכלול בקרבה את כל אותם נסיונות נואשים לתקשר, להסביר, לשמוח ולהתחנן, דרך אינסוף הוריאציות השונות של הצלילים והקולות. החיים אינם הרמונים, וכפי שמתאר הרב סולובייצ'יק את העולם כדוגמה של שטיח יפיפה, אולם לצערינו אנו מביטים עליו מצידו השני, שם נראה לעינינו רק פקעת חוטים סבוך. מנגינת החיים הנה יצירה סימפונית מורכבת כל כך, שאף קומפוזיטור לא מסוגל להבין, ורק החרש הוא זה שמסוגל לזהות את ההרמוניה שבה. ודווקא אותה רוח אנחה הפורצת מגרוננו לאחר הקשבה כפוייה ל'זיופי' סימפונית הבריאה - מסוגלת למשוך רוח חדשה, לתקן את הדופק ולחדש את הרמונית החיים: "ועל ידי האנחה הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק, ונצול מהעצבות רוח, וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר בכל האברים" .

האנחה האנושית המתחברת לשורש חסרון העולם ול'אנחה הקוסמית' הבוקעת מכח חסרון זה - כוחה לחדש בריאה שלמה יותר, שהרי "הנה יקר גנוחי (שקורין 'קרעכץ') מאיש ישראלי, כי הוא שלמות החסרונות, כי על ידי בחינת הנשימה שהוא הרוח חיים נברא העולם... וחדוש העולם יהיה גם כן בבחינת הרוח.. והוא גם כן חיות האדם... וכל כן על ידי האנחה משלים החסרון".