סולם האהבה

האהבה היא בעצם סולם בעל ארבעה שלבים. צדו התחתון היא ההפריה הגופנית המשותפת לנו עם עולמות הצומח והחי. למעלה מזה מצויה האהבה כרגש, ואכן כך היא ידועה ביותר. אבל עוד למעלה מזה - האהבה היא דעת, "וידע האדם את חוה אשתו". שתי הדרגות התחתונות הן סבילות; האדם נתקף במשיכה גופנית או נסחף ברגש. אבל חלק ההכרה שבאהבה הוא כבר פעיל. הוא נחלץ מן הגוף והרגש ועומד במקום נבדל ומתבונן. כאן מופיעה הבינה, ההבדלה בין לבין, הבירור. ההכרה מבחינה, גם בגוף וגם ברגש, בין חלקים נכונים וצלולים לבין ירודים, עכורים. עד כאן הכרת-עצמו; וכן מכיר האדם את זולתו. האיש מכיר את בת-זוגו, והיא אותו, כאדם, כאישיות, שהיא המובילה את הרגש והגוף. עיקרו של תהליך ההכרה הוא ההבחנה שמבחין כל אחד מבני-הזוג בזולתו את העיקר, את המרכז, את נקודת האיכות המיוחדת של האישיות - ממה שמכסה ולפעמים מסתיר אותה. מכאן שההכרה נחלקת לשניים - לחלק הבירור וההבחנה, הנקרא בינה, ולחלק הזיהוי של הנקודה המרכזית שבכל דבר ועניין, השייך לכושר הנקרא חכמה. ועוד מעבר לאהבה כבינה וכחכמה נמצאת דרגה חמישית, נוספת, של האהבה - התאמה בסיסית שמעבר לטעם ודעת, כעין "זהו זה", "ככה". זוהי בעצם כעין "דבקות", כעניין "ודבק באשתו". וכל השכבות נועדו להשלים זו את זו. אין הגוף והרגש דברים מכוערים או פסולים. אבל לעולם תפקיד השכבות התחתונות הוא להיות כלי-ביטוי לעליונות. אמנם, השכבות התחתונות כאילו שואפות להתמרד ולעמוד בפני עצמן, להתמיד בישותן העצמאית ולהרחיב אותה, והן מגלות התנגדות ממשית להיפתח, ובוודאי לקבל הנהגה ולשמש כלי לשכבה עליונה יותר. אז הן הופכות לקליפות, לערלות, לערלת בשר ולערלת לב. לא רק הגוף, גם הרגש יכול לסחוף ולהטעות. וגם השכל הקר, אם הוא מתיימר להיות שופט ומנהיג בלעדי, גם הוא קליפה. וסוף כל עצמאות כזאת - עצבות ועצבנות. רק אם נפתחות השכבות זו לזו, באופן ששכבות תחתונות פונות אל עליונות ומקבלות מהן, וכולן פונות אל מעבר להן - אזי כולן שמחות. והאדם הוא עולם קטן, ומשקף את מבנה החברה ואת מבנה כל המציאות. החברה הסובבת על כלי-ביטויה - התקשורת והאמנות - מלאה כעסים, פחדים, עצבות, דכאון ושאר קליפות. וגם אלו תובעות לעצמן קיום וביטוי, ומשפיעות על נפש היחידים. כל ההויות העכורות האלה חוסמות את הדרך בפנינו להתקשרות עם ההויה המוארת, הטהורה, הנצחית, הא-לוהית, שמעבר לכל עכירות ושלילה, שכל השלילה רק מסמנת את הדרך אליה. הדינים חוסמים את הדרך בפנינו לראות, כיצד האהבה מתפשטת בעולם כולו. אהבת הדעת, אהבת רעים, אהבת עם, הן חלק מן האהבה הממלאת את הבריאה, ועל הכל אהבת ד'. אבל ככל שהאישיות מיתקנת, ככל שהיא מתדבקת בצינורות הנושאים אתם טהרה וצלילות (ראה להלן - הניגון), כך נפתחים פתחים לראות את האהבה השרויה בכל ומעבר לכל, כפי שאומר הרב קוק - שאהבת איש ואשה, גם במיטבה, היא רק משל לה. הניגון כמשל המוסיקה היא רֵעַ ומשל טוב לאהבה. גם בניגון, כמו באהבה, ישנן מספר שכבות: ישנה השכבה ה"גופנית": היסודות הקצביים, שהגוף עונה להם בתנועה; גם היופי החושי של הצליל הוא הנאה כמעט-גופנית. מעבר לזה ישנה במוסיקה שכבה שניה, שכבת הרגש. לאנשים רבים עניין הרגש הוא כל מה שהם יודעים על המוסיקה. אבל עוד מעבר לזה ישנה שכבת הדעת: המוסיקה אינה זרם חסר-צורה. היא מהווה מבנה. למעשה, מבנה המוסיקה הוא המדויק שבמבני האמנויות השונות. ומבנה זה אינו שרירותי, אלא מלא חכמה. מבני המוסיקה מציגים לפנינו את מבני רגשותינו, בעליותיהם, בירידותיהם ובגווניהם השונים, וגם מבנים בזמן ובחיים בכלל. אבל כל המבנים האלה מונְחים בכל ניגון על ידי נקודה אחת, המאחדת את כל הניגון תחת איכות אחת. כל ניגון ואיכותו המיוחדת: געגועים, אושר, שמחה, נצחון. ועל-ידי נקודת-איכות זאת אנו עולים ומידבקים במה שמעבר לכל מבנה והגדרה, בחיים העליונים. השירה והנגינה מהוות התרוממות ועלייה. בזוהר, תכונת הכהן היא החסד, ההַמְשכה מלמעלה למטה; ואילו תכונת הלוי, המוסיקאי, היא העלייה מלמטה למעלה, "לארמא קלא". במוסיקה, חלקי הנפש עולים ונכללים זה בזה, מאבדים את מוגדרותם וקווי גבולותיהם ונפתחים זה לזה ואל מה שמעבר להם. והנה גם במוסיקה, השכבות התחתונות - הקצביות והגופניות, עלולות להשתלט ולהאפיל על העליונות. בייחוד כאשר בחלק מן המוסיקה המסחרית מופיעים אפקטים מהממים שניתן לתארם כ"לא-הגונים", דמגוגיים, זולים. אלה מעוררים את החלקים התחתונים, מגרים ומתסיסים אותם, מעבים את הערלה וסותמים את הנפש בפני שכבותיה העליונות. אבל סוגי מוסיקה רצויים יותר, אינם מדגישים את החלקים התחתונים, וגם לא מבטלים ודוחים אותם, אלא משתמשים בהם כבסולם, לטפס ולעלות על-ידם אל המעלות העליונות, ובשיאם - אל הדבקות שבניגון ואל האלוקות שבו; באותה שעה משמשות השכבות התחתונות ככלי-ביטוי, מימוש וקיום ומשענת לשכבות העליונות. הנה-כי-כן, לניגון אותן שכבות כמו לאהבה, ולכן יכול הניגון "להתלבש" בגוף, ולשמש תיקון לאהבה אם היא נמצאת במצב נפול. כי בניגון, גם השכבות התחתונות בנויות אחרי-הכל מ"חומר" קל, מצלילים, שאין בהם ממש חמרי. ולכן הביטול, השתוקקות הרמות התחתונות למעלה, ההעלאה, ההתכללות - מתאפשרים בניגון וטבעיים בו יותר; מה שאין כן בגוף החמרי, שיצריו חזקים ומגלים התנגדות רבה. לכן, אם כבר נסגר הגוף בתוך עולם ירוד, יכול הוא לטעום מטעמן הטוב של ההיפתחות ושל העלייה, דווקא בניגון. הברית, הפגם והתיקון ולכן, אמר רבי נחמן מברסלב, שמזמורי תהלים, שבהם נאמרו י' לשונות של נגינה (אשרי, משכיל, שיר, הלל, ניגון, תפילה וכו' - יכולים לשמש תיקון לפגם הברית. פגם הברית עניינו, כאשר נמשכת ונתפסת הנפש כולה על כל בחינותיה, שמניינן בתורת הסוד י', בתוך הרמה הגופנית. כאן המקום להערה, שהבחינה הגופנית אינה "גופנית" בלבד, אלא גנוזות דווקא בה בחינות גבוהות מאד, ולכן הקסם והעונג והמשיכה שבה, רבים עד מאד. אבל פגם הברית הוא, כאשר האדם חושק ומסתפק רק באותם צדדים מענגים, שהם חיצוניותו של בניין שלם. הבניין השלם הוא התקשרות שלמה אל אדם שלם, לשם בניין חיים שלמים, הקשורים גם לאחריות להמשך הדורות והחיים. כל זה נכלל במילה "ברית": ברית עם בן-הזוג שהיא חלק מן הברית עם הבורא. מנפלאות הבריאה היא, שהסכם קשה ואחראי כזה, שהוא אולי מפחיד, מלווה בעונג עצום של האהבה על כל צדדיה. אבל הפוגם בבריתו אינו חפץ (במודע או שלא במודע) בעול, באחריות, בהתקשרות. הוא חפץ (או שהתרבות שמסביבו גוררת אותו לכך) בעונג, בעינוג-עצמו בלבד; הוא מתקשר אל עצמו בלבד, הוא מתעטף בעצמו. אבל באיזה "עצמו" מדובר? לא בעצמיותו הגבוהה, האמיתית. אלא ב"אני" נמוך. בעצם, גם העצמיות הגבוהה וגם ה"אני" הנמוך נפתחים אל מעבר לעצמם. אבל ההיפתחות אל התחום הגבוה שמעבר לאדם היא קשה, היא דורשת העפלה, עבודה; וכשכר, מחזיר ומעניק ה"אנוכי" העליון לנפתח אליו את ה"אני", את העצמיות האמיתית שלו. ואילו ההיפתחות אל התחום הנמוך היא קלה, אין היא דורשת אלא היסחפות, ויתור, הינשאות בזרמי חוויות משכרות; וה"שכר" הוא עונג חריף - וחולף. ההנאה ההתחלתית הולכת ומתמעטת ומידלדלת, ועשויים להתלוות אליה רגשות הפוכים, של ריקנות, גועל, מיאוס-עצמי וחרדה. בכלל, העונג הוא יציב כאשר - הוא נלווה-בלבד אל משהו עצמי יותר, עמוק יותר. אבל כאשר מכוונים אליו כמטרה, הוא מתחמק ומשאיר אחריו תסכול מתגבר. כל הרודף אחרי העונג, העונג בורח ממנו. והדברים אמורים גם בתרבות שלמה, כשהיא מבססת את עצמה על רדיפת העונג. אבל תוצאה חמורה יותר של דרך זאת היא, שהבוחר בה פוגם בכושר הכללי שלו להתקשר אל מעבר ל"אני" הנמוך שלו. הוא נעשה סגור בעצמו - גם במובן היחסים עם בני-אדם בכלל, עם בת-זוגו לעתיד בפרט, ואף עם האלוקות שבעולם ועם הבורא שמעבר לעולם. זה חלק מפירוש מה שכתוב, שהוא פוגם בכל י' הספירות, הכוחות, של נפשו. כאשר אדם מחליט, מחמת יסורי הפירוד, או בעקבות בקשת הנכון והטוב בחיים, לשנות כיוון, לתקן את הברית, אז התיקון הוא בבחינת מילת הערלה, שהיא חידוש ההיפתחות וההתקשרות אל ההויה שמעבר לעצמו. זה יכול להיעשות על-ידי תפילה, על-ידי לימוד, ובכל צורה של פנימיות שמתאימה לנפשו, שכן אין כאן מִרשמים מוחלטים. חלק מן התיקון יכול להיות השירה בכלל, ואמירת מזמורי תהלים בפרט. מזמורי תהלים מכילים את האיכויות היסודיות של ההתקשרות אל מעבר לעצמו, שמניינן כאמור לפי תורת הסוד י'. ר' נחמן בחר בעשרה מזמורים כדי לסמן את עשר האיכויות היסודיות האלה, אבל אפשר לומר, שהכוונה היא לאו דווקא שכל מזמור מביע איכות אחת טהורה, זו הנכרת בו בשמה, אלא העיקר הוא הרעיון הכללי, שבמזמורי תהילים כלולות האיכויות היסודיות של הנפש. כל אדם יכול למצוא בין המזמורים את ההתנוצצויות השייכות לו. על ידי התקשרות בתיבות המזמורים ובאורן הפנימי, מתחילים להיפתח בהדרגה מחדש פתחי ההתקשרות אל פנימיות המציאות.