צמאון לא-ל חי
אורה רבקה וינגורטיד אב, תשסה19/08/2005אינני יודעת מה יאמרו המחנכים הדגולים, אך אני יודעת שלבי האמהי לא יכל לשמוע את המילים "אמא...מים..." ולהתעלם. מצאתי את עצמי מקווה שגם אבינו שבשמים ישמע את קריאתנו "מים..." ויענה לנו, אפילו אם זה לא כל כך מוצדק. ואולי גם ה' "לא יוכל שלא להענות לנו", אם גם אנחנו נקרא באותו תום ופשטות "מים...".
בעודי יושבת בסלון ביתי, עם עט ודפדפת, מנסה נואשות להחליט על מה לכתוב החודש לשחנ"שים, נשמע קולו המתוק של בני בן השנה וחצי מחדרו - "מים...". כמובן שקמתי, מילאתי כוס והגשתי לו, תוך כדי שאני מלטפת את לחיו ולוחשת "לילה טוב חמודי...". חזרתי למקומי, והנה שוב נשמע הקול "מים...". אנחה קלה נמלטה מגרוני, אך שוב קמתי וחזרתי על הפעולה. כאשר בפעם השלישית שמעתי את קולו "מים..." התחלתי לתהות - כמה הוא יכול להיות צמא? ואולי הוא בעצם רק רוצה "צומי", ואולי נכון יותר שלא אכנס לחדרו?... אך בעודי מהרהרת קולו הלך והתחזק "אמא... מים... כוס... שתות..." ו...נכנעתי. אינני יודעת מה יאמרו המחנכים הדגולים, אך אני יודעת שלבי האמהי לא יכל לשמוע את המילים "אמא...מים..." ולהתעלם. מצאתי את עצמי מקווה שגם אבינו שבשמים ישמע את קריאתנו "מים..." ויענה לנו, אפילו אם זה לא כל כך מוצדק. ואולי גם ה' "לא יוכל שלא להענות לנו", אם גם אנחנו נקרא באותו תום ופשטות "מים...".
זהות האותיות במלה "רצון" ובמילה "צנור" מבוארת בחסידות כך: ע"י התעוררות הרצון שלנו למטה נפתחים צינורות השפע מלמעלה. כך בגשמיות וכך גם ברוחניות. "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'..." (תהילים פד, ג) - כלות הנפש שלנו לקב"ה פותחת את הדרך להשראת שכינתו בינינו. ממש כ"כלה" (וכלה זה לא מצב חד-פעמי בחתונה!) שעל ידי ציפייתה לבעלה, מכינה את ה"כלי", ומאפשרת לעצמה להכיל את בעלה.
לא בכדי מתאר דוד המלך את כיסופיו לקב"ה כצימאון - "צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי..." (תהילים מב, ג). נראה,
כי המים קשורים בחוק כלים שלובים עם הכיסופים ("רצון"-"צנור", "כליון"-"כלי", "תקוה"-"מקוה"), המים עצמם מלמדים אותנו כיצד לרצות ולכסוף. "כל הנחלים הולכים אל הים" - שואפים תמיד לחזור ולהתאחד עם מקורם, וכשה' הבדיל בין מים למים בכו המים התחתונים, כמובא בזוהר (תקו"ז פ, א), "אנן בעינן למהוי קדם מלכא" [אנו רוצים להיות לפני המלך]. רחל אמנו, שנפטרה בי"א מרחשוון, חודש שאילת הגשמים, היא בעיני "אם"-טיפוס לדמות הכוספת. שבע שנים היא ממתינה להינשא ליעקב, שלש עשרה שנה היא מחכה לילד... חז"ל מגלים לנו, כי מטרת העקרות היתה לעורר את הרצון - "ולמה נתעקרו האמהות? שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן" (בראשית רבה מד, ד). [הציפיה לישועת ה' איננה האמצעי, אלא המטרה עצמה!]. גם במותה, רחל נקברה על אם הדרך, ו"מיאנה להינחם על בניה", ובזה היא מגלה לנו שהדרך לגאולה נסללת דרך התפיסה שאנו עדיין בדרך, בכך שאנו "מצפים לישועה" - מחכים להגיע הביתה.
הוסף תגובה
עוד מאורה רבקה וינגורט
עוד בנושא נשים