זמן שמחתנו

חג הסוכות הוא חג אהוב ביותר על רבים מאתנו. חג צבעוני, חי, תוסס... לא בכדי מכנה אותו התורה "זמן שמחתנו"!
לכינוי זה ישנה משמעות הלכתית. "שמחת החג" מתבטאת אצל נשים בחובתן לרכוש להם פריט לבוש או תכשיט חדש (וזה נכון בכל אחד משלשת הרגלים), אך מעבר לכך, ישנו כאן מיקוד של התורה למהות העת - זמן שמחתנו, זמן לשמוח, להתעמק בשמחה ולדלות ממנה מי ששון לכל ימות השנה...
אך בשביל לעשות זאת עלינו לברר: מה עניינה של שמחה זו?
הרמב"ם חותם את הלכות סוכה ולולב (פ"ח הט"ו) באמירה הבאה: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב...".
מה שתופס אותי באמירה של הרמב"ם בדבר השמחה האמיתית, השמחה הרוחנית, היא קביעתו שזוהי "עבודה גדולה...". לכאורה יש עבודות גדולות וקשות. אצלי לדוגמא, האיסור לדבר לשון הרע מצטייר כאחת מהן, או תפילה בכוונה של כל התפילות. ברם, מה כל כך קשה ב"לשמוח"?
נדמה לי שמפתח לתשובה אפשרית ניתן לראות בדברי ר' נחמן, המושרים בפי כל "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד (ולהתגבר ולהרחיק מעצמו את העצבות והמרה שחורה..."). ר' נחמן לא אומר רק: מצוה גדולה להיות בשמחה, כפי שמשמע גם מדברי הרמב"ם הנ"ל, אלא: מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. המצוה הגדולה באמת היא להיות באופן תמידי בשמחה! כהגדרתו הקולעת של ר' משה שפירא (ראש מדרשת שובה): השמחה איננה מצב רוח אלא מצב נפש.
לי, לכל הפחות, הפיכת השמחה ממצב-רוח למצב-נפש, היא אכן עבודה גדולה. כאשר הכל "הולך לי" ו"טוב לי" ו"בא לי" אזי בקלי קלוטו ניתן להיות בשמחה. ואולם, הדברים הנ"ל מכוונים אותנו להבנה שאם השמחה תלויה בגורם חיצוני אזי היא מצב-רוח, כרוח הנושבת באופן שרירותי, ואיננה קניין עצמי באמת, מצב-נפש תמידי...
התבוננות רבה דרושה על מנת לעבוד על מידת השמחה ולהתמיד בה. הזדמנות נפלאה לכך היא חג הסוכות, שעוזר לנו לברר מה מוליד שמחה קבועה, ומה לעומת זאת הוא בחינת "הבל" המתנדף, כתוכנה של מגילת קהלת הנקראת בשבת חול המועד.
יהי רצון ונזכה לשמחה קבועה ואמיתית, ולשאוב מים בששון ממעייני הישועה, שייתנו לנו חיות לאורך ימי החורף הארוכים (מבלי חגים), ולשנה כולה. ונזכה לשמוח בבניין שלם.