למענך א-להים חיים

"ונתנה תוקף קדושת היום ... בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות...".
אחת משעות השיא של ראש השנה. גם עזרת הנשים מלאה בנשים שרוצות להיות שותפות לרגעים הללו. הלב רועד, והדמעות זולגות בחופשיות...
לדאבוננו, המילים קבלו תוספת משמעות בשנים האחרונות. התמונות עוברות בראש, אכן - "כי הוא נורא ואיום...".
יחד עם זאת, ומבלי להמעיט חלילה מאימת הדין ומתפיסת נוראותו, נדמה כי יש משמעות נוספת לראש השנה בכלל, ולתפילה הזו בפרט...
בקשת ה"חיים" תופסת מקום נרחב בתפילות היום, ועד ליום הכיפורים - "זכרנו לחיים...", "בספר חיים ... נזכר ונכתב...". מהו פשר העניין? האם תפילות הימים הללו באים לכוון אותנו לעמדה נפשית של יצור אומלל המתחנן על נפשו לפני ה"ענק" שיכול לרמוס אותו ברגע? קשה לתפוס כך את הקב"ה...
אולי, אם כן, המפתח להבנת העניין יהיה בהתעמקות במהות ה"חיים" בהם אנו חפצים.
דוד המלך, בספר תהילים (לו, י), אומר "עמך מקור חיים, באורך נראה אור". הקב"ה הוא שורש החיים, וממילא כל החפץ ב"חיים" יבוא וידבק במקורם...
בקשת החיים בראש השנה אמורה לכוון אותנו להכרה בכך שחיים אמיתיים הם תוצאה של דבקות בה'. ואכן, בסוף התפילה, לאחר כל אזכורי החיים בתפילת העמידה, בברכת "שים שלום" של חזרת הש"ץ במוסף, מופיע פסוק נפלא: "בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" (משלי ט, יא). דומה, כי בסוף בסוף, לפני שהולכים הביתה, מתקני נוסח התפילה רוצים לוודא כי הבנו היטב מה מהות החיים בהם אנו חפצים.
מכאן גם נוכל להבין מחדש את נקודת הדין ביום הזה. חז"ל למדונו (ר"ה טז, ב): "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה ... צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר (מיד) לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים". מבאר בעל הנתיבות שלום (ח"ב עמ' קיב), שהצדיקים הדבקים במקור החיים נחתמים מיידית לחיים - זוהי פונקציה של מצבם הרוחני! הרשעים הגמורים, המנותקים לגמרי מהקב"ה הם כמו ענף שנתלש מן העץ ושורשיו, ועל כן הוא פשוט מת... ומה עם הבינונים? הקשר והדביקות שלהם לקב"ה עדיין אינו מספיק חזק בשביל שייקראו חיים, אך מצד שני הם גם לא מתים, ועל כן הקב"ה עשה אתם (וזה כולל את רובנו) חסד גדול בכך שנתן את עשרת ימי תשובה, בהם ניתן לחזק את הקשר ("דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"), ולהחתם ביום הכיפורים לחיים.
דבריו של האדמו"ר מסלונים מעודדים, לפי שמשתמע מהם שהמצב אינו "אבוד", ויש מה לעשות...
גם אלו מאתנו שיודעים כי במשך השנה היינו קצת רחוקים ומנותקים, יכולים לעבוד בימים אלו על שפור "מערכת היחסים", ועל ידי כך לזכות בחיים. דוגמא קיצונית לחריצת דינו של אדם מתוך הסתכלות במצבו הנוכחי מופיעה באחת הקריאות בראש השנה - ישמעאל, שניצל על ידי הקב"ה על אף שהוא ותולדותיו עתידים לגרום צרות לעם ישראל, לפי שה' דן את האדם "באשר הוא שם".
מכאן מובן העיסוק הנרחב בבקשות ואזכורי החפץ בחיים בתפילות. כל אלו נועדו לעורר בנו בימים הללו את הרצון בחיים אמיתיים. בספרי החסידות מובא דיוק בלשון תפלת "ונתנה תוקף" - "ותפתח את ספר הזכרונות ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם בו...", כל אחד מאתנו מקבל כביכול ביום הזה עט, והוא בוחר באיזה ספר הוא רוצה לחתום את שמו... (וכאמור, רובנו מתלבטים בעניין, וניתנים לנו עשרה ימים לברר את הרצון שלנו!).
דומני, כי מכל האמור לעיל אפשר גם להבין באור חדש את תפלת "ונתנה תוקף". כל התיאורים של "מי במים ומי באש" וכד', אכן מביאים אותנו לתחושת אפסיותו של האדם, אך מתוך כל אלו אנו צריכים להגיע לצעקה "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים...", החותמת את התפילה. יש יציבות בעולם, יש חיים נצחיים, והם מוכנים לכל מי שרוצה לדבוק במלך מלכי המלכים, שהוא מקורם...
השאלה מי יחיה ומי ימות היא בראש ובראשונה שאלה של דבקות או חלילה ניתוק מהקב"ה. שאלות הקיום בעולם הזה הן חשובות - רק כאן אפשר להתקדם ולהידבק בו יותר - אך הן שוליות יותר. וכבר קבעו חז"ל כי הצדיקים במיתתם קרויים חיים, והרשעים בחייהם קרויים מתים (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג).
יהי רצון וביום בו ה' מחלק חיים חדשים לכל אדם, במסגרת בריאתו מחדש, נרצה ונזכה לחיים אמיתיים, חיים של קדושה וקרבת ה' - "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך א-להים חיים".