נשמת ר' זירא - חלק ד

הגר"א: ר' זירא רצה לנהוג במקל נועם
סיפר הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מה ששמע מפיו אביו רבי שלמה נפתלי זצ"ל, אשר כידוע היה אחד מחבורת תלמידי הגר"א שעלו ביחד לארץ ישראל משקלוב, והתיישב בצפת במקום ישיבתו של ר' ישראל משקלוב:
"כשבא ר' ישראל עם כל בני לוויתו לצפת ויסד שם גם את ישיבתו, מצא בעיר קדושה זאת כמה מגדולי החסידים, שבאו גם הם להתיישב בצפת, מכיון שקבלה הייתה בידם כי אדם מישראל כשהוא בא לארץ ישראל יתיישב בתחילה בצפת, משום שאווירה של צפת הוא זך ונקי ומסוגלים להשיג שם רוח הקודש. ורבי ישראל, למרות מה שהיה מתלמידי הגר"א ומגדולי המתנגדים לחסידות, בכל זאת בבואו לצפת היה חי בידידות עם החסידים; מקרב אותם ומכניס כמה מהם לתוך ישיבתו.
אבל בתוך החבורה של תלמידי הגר"א, שבאו יחד אתו, היה מתנגד חלמיש אחד שדרכי ר' ישראל לא מצאו חן בעיניו, והוא הרשה לעצמו להוכיח את ר' ישראל, שהוא מראה אותות של חיבה לחסידות. שמע ר' ישראל את תלונתו והחזיר לו כדברים האלה:
– "לפי דעת חכמי התלמוד זהו ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ: נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה, וחובלים אלו תלמידי חכמים שבחוץ לארץ שמחבלים זה לזה בהלכה [סנהדרין כד.]; ומשום כך – היה אומר רבנו הגר"א "כי סליק ר' זירא לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" [ב"מ פה.], כי רצה להתנהג בארץ ישראל במקל נועם, ולפיכך כשעלה לארץ ישראל היה מקרב גם את הבריונים, למרות הקפדת החכמים שבזמנו, כי בעלותו לארץ ישראל היה דורש את הכתוב [בראשית כז, כז] "וירח את ריח בגדיו": אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כי גם הבוגדים שבארץ ישראל וגם הריקנין שבתוכה, מלאין מצוות כרימון [ראה סנהדרין לז.] ואם לבוגדים ולריקנין – סיים ר' ישראל את דבריו – צריכים בארץ ישראל להתייחס בנעימות, על אחת כמה וכמה שמחוייבים אנחנו להתייחס כאן בארץ קודשנו בכל הנעימות והכבוד לחסידים למרות מה שלא כמחשבותיהם מחשבותינו" [קובץ 'סיני' חוברת מה].

השינוי האדיר בחיי ר' זירא
את תחושתו של ר' זירא בעלותו ארצה, תיאר מרן הראי"ה במאמר ארוך ועמוק, נביא כאן מעט ממנו:
"ההבדל הגדול מכל ההבדלים, הוא בין המצב של הנפש הישראלית בשעה שהוא שרוי על אדמת נכר, שאז אף אם יהיה מרום ונעלה מאד, מ"מ לפי מדתו ולפי ערכו יראו לו ההשקפות הפנימיות, שהם ערכי התורה הפנימיים, שהמה אבות לקצב הלכות רבות, כעין צל של ענין, כמו שאוב בכלי לא חי ממקורו, כמו דבר מתורגם משפה אל שפה , שאין לו אותו העז והחיים שהמקור בעצמו נושא אותו עליו. ע"כ, במעמד אותה החליפה האדירה שבחיי רבי זירא, בעלותו אל מקום חפצו לארעא דישראל, מקום חשק לבבו ומקור נפשו וחייו, הנה התרוממו לו כל העניינים, רוחו פותח בקרבו לחוש ולהאזין בהקשבה יותר בהירה בכל הלכה את תוכה הפנימי, עמוק עמוק בלב נכון ומלא רגש קדושת עוז ותפארת" ['עין איה' שבת ב, פ"ה, א עיי"ש].

ר' יוחנן – הציוני הגדול
לאחר שהגיע ארצה, למד ר' זירא בישיבת טבריה. הוא נשא ונתן בהלכה עם כל חכמי דורו. מספר מאמריו בגמרא מגיע למאות, ורבים מוסרים מאמרים בשמו. הוא אף זכה ללמוד בישיבתו של ר' יוחנן, 'הציוני הגדול' [כביטויו של הרצי"ה – עיין 'מתוך התורה הגואלת ח"א, ג' באלול ה'תשל"ה].
כבר בהיותו בחו"ל השתוקק ר' זירא לתורתו של ר' יוחנן, ושאף לברר את אמיתת השמועות שהגיעו לבבל משמו. לשם כך, היה מבקש מחבריו שעלו לארץ ישראל, שיעברו בביתו של ר' יעקב בר אידי, תלמידו המובהק של ר' יוחנן, וישאלוהו אם אמנם יצאו דברים אלה מפיו של ר' יוחנן.
כמו כן למד ר' זירא מריש לקיש ומר' אלעזר, וכן מתלמידיהם – ר' אמי ור' אסי.
למרות כל התלאות שמצאוהו בעת עלייתו, חיבב מאוד את הארץ והיה מאושר שזכה לעלות אליה. וכך אמר: "אוירא דארץ ישראל מחכים" [ב"ב קנח:], ו"אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא" [ויק"ר לד, ז].

"ראינו במרן הראי"ה דמות נפלאה – מעין ר' זירא"
מספר הרב יצחק דוד אתרוג זצ"ל:
"כשתקפה מחלת רבנו (הראי"ה), נערכו בכל הארץ ובכל תפוצות הגולה תפילות מיוחדות, בנוכחות גאוני וצדיקי דורנו. אבל נגזרה הגזירה מן השמים לסילוקו, וביום ג' לחודש אלול [...] יצתה נשמתו הטהורה באחד. ביקשו ממני להספידו בצפת, בה הייתי באותו זמן. עליתי על המדרגות אצל ארון הקודש המפואר, בחרדת קודש מעוטף בטלית ובלב נשבר וביודעי שפלותי וערכי הדל וגדלותו של הנספד. ואכתוב פה רק קטעים ויסודי ההספד.
מצינו ברבינו כמה שרטוטי קודש מנשמת האמורא הגדול רבי זירא שעלה לארץ ישראל, וחיבתו לארץ הייתה גדולה כל כך עד שלא התחשב עם דעת רבו המובהק רב יהודה שאמר על זמנו, שהייתה הפרחת התורה בבבל, "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" [כתובות קי: וגליון שם], וכשבא ר' זירא לארץ נתעלה כל כך כאומר בעצמו "אוירא דארץ ישראל מחכים" [ב"ב קנח:], ובהיותו בבבל נקרא רב זירא דאין סמיכה בבבל [סנהדרין יד. ורמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ו וכו'], ואחר שבא לארץ ישראל מיד הכירוהו והעריצוהו וכיבדוהו וקראו לו רבי זירא [רש"י ד"ה אמר רבי כתובות מג: ותוספות ד"ה ר' זירא מנחות מ: וכו']. [...] והרי אחד מבבל שעלה לארץ ישראל הוא עולה ארבע פעמים על תלמידי חכמים שבבבל [כמבואר בכתובות עה: וכו'] לפי זה לא נשאר כרבי זירא לא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל, כי רבי זירא גם בהיותו בחוץ לארץ הייתה אהבתו לתורה ולומדיה גדולה מאוד [...] ומדות ר' זירא היו תרומות ממדותיו של אהרן הכהן שרבי זירא היה מיוצאי חלציו [...] ענוותנותו הייתה מופלגת [...] כשהגיע לארץ ישראל ולא מצא כלי שיט לעבור הנהר – הלך ברגליו [...] בעליית ר' זירא לארץ ישראל הדביק נפשו במידות תלמידי חכמים שבארץ ישראל 'שנוחין זה לזה בהלכה' [סנהדרין כד.] וצם ארבעים תעניות לשכוח תלמוד בבלי, היינו לשכוח את מנהג תלמידי חכמים שבבבל "שמנגחין זה לזה בהלכה" [...] רבי זירא מזרע אהרן שחסד ה' פעולתו והשלום דרכו והאמת סגולתו עביד עובדין דאהרן [יומא עא:], ולכן קירב גם את פושעי ישראל "הנהו בריוני", והוא קירבן כדי להחזירן בתשובה [...].
יש רגש נפלא שרק יחידי סגולה מתברכים בו לדעת את האור הגנוז המאיר גם ברשעים ולפעול לעורר הטוב הצפון ברשע עד שיתגבר על הרע הבחירי שבו ויכניעו. פעולת חכמים זו אינה חוזרת ריקם. לפעמים פעולותיהם נראות מייד בגלוי על ידי שהמקורבים להם מטיבים את מעשיהם ומיישרים דעותיהם בפועל, ולפעמים הפעולה נגוזה ומכוסה ונכנס רק גרעין פנימי בהם, אבל בעתיד בטוחים שלא יפטרו מהעולם בלי תשובה וסוף סוף יבואו לידי גילוי גם בקלי קלים מהם, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ומדות נעלות על ידי השפעות היחידי סגולה. [...] וכך הייתה פעולת רבי זירא בהתקרבותו את הרשעים, נגלית אחר מותו, ונתקיים בו 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" [חולין ז:], וזה המסופר בסנהדרין [לז.] דאחרי מותו אמרו הני בריוני "עד עכשיו כשהיה ר' זירא חי היה מתפלל עבורנו, אבל עכשיו שר' זירא אין עוד בחיים מי יתפלל עבורנו ועשו תשובה".
רבינו הגדול הרא"י קוק ז"ל אנחנו ראינו בו דמות הנפלאה מעין רבי זירא. הרב קוק היה אישיות הגדולה רבת הענפים בידיעתו הרחבה כל התורה כולה, הלכה ואגדה ומחקר קבלה ושירה, מעוטרת בכתר המידות המצויינות, כולו טוב במלוא מובן המילה, לבו היה מלא אהבה רבה ואהבת עולם טהורה ותמימה ועמוקה לכל בן אדם, עליו נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל [במדבר כג, כא].
אחר שבא לארץ ישראל להיות רב הראשי ביפו והמושבות זכה לזרוע נטעי נאמנים לאמונה ויראה תורה וחכמה מוסר ומידות טובות, והוסיף כל כך בידיעת כל התורה, כל דבר ששאלוהו בתנ"ך ומדרשים, בבלי וירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים, וזוהר וכל ספרי הקבלה והמחקר, היה משיב כמו שרק היה עוסק בעיון באותו עניין, והיה הכל כמונח בכיסו, וציטט בעל פה כל הנאמר באותו עניין; חיבוריו הנדפסים מראים את חכמתו וידיעתו בכל התורה, ואת טהרת נשמתו ואורו הגדול. כמה פעל על אלה שלראות עינינו חשבנו שהשליכו דברי קודשו אחר גוום, אבל נתגלה אחרי כן, שבעומק נשמתם נשאר זיק של שלהבת קודש לעמם ולארצם, ויש תקווה כי סוף סוף דברי קודשו בכתב ובעל פה ימרקו וילבנו ויצרפו את ליבם האבן ויהפכום ללב בשר, ויחזרו בתשובה ['פרי עץ הדר' עמ' 14].