נשמת ר' זירא - חלק ג

"הקפיד המקום על כבוד ת"ח – יותר מכבודה של תורה"
כשהגיע לטבריה, בימיו הראשונים בארץ ישראל, נכנס לאטליז לקנות ליטרא בשר. הטבח, שהיה גס רוח, התבדח על ר' זירא, וביזה אותו. כשבא ר' זירא לפנות ערב לביתם של החכמים, סיפר להם על המאורע, והם שלחו להביא לפניהם את הטבח, אך הוא כבר לא היה בחיים [ירושלמי ברכות ב, ח].
וכמו שסבל ר' זירא עצמו מאלו שביזוהו, כך הודיע לנו, כי ב"דור שבן דוד בא – קטיגוריא בתלמידי חכמים" [כתובות קיב:]. וכך ראינו בעינינו, כלפי מאורן של ישראל – מרן הראי"ה. מערכה עצומה של ביזויים, חרפות וגידופים התנהלה מולו, תחת איצטלא של יראת שמים וחרדיות מזוייפת.
הגיע הדבר עד כדי שאחד מראשי האפיקורסיים-הדתיים, שהיה מראשי 'אגודת ישראל' בירושלים, הגדיל את מדורת המחלוקת, ופתח במערכה קנאית ומכוערת, להכפיש את שם מרן הראי"ה זצ"ל גם בחו"ל. הוא דאג לשלוח מכתבי שטנה כבני המן בשעתו, לצייר את מרן הראי"ה כרב רפורמי ומתקדם ח"ו. וכאז כן היום – אנשים תמימי לב שלא זכו להכיר באמת את מרן הראי"ה – התפתו להאמין לדברי הבלע והשטות.
כשהגיעו לא"י גדולי תורה, הודו כי הופתעו לראות רב טיפוסי מהדור הישן, שכן ציפו לראות רב "מגולח ומתקדם", ה' ירחם. והיה ידוע כי האדמו"ר מסוקולוב זצ"ל היה נוהג להתקיף את מרן הראי"ה במאמרים שונים, וכשבא לירושלים לביקור עם כ"ק האדמו"ר מגור (שהיה מיודד עם מרן הראי"ה), ובאו לבקר את הראי"ה, והנה ראו לפניהם רב מלובש כאדמו"ר, הרב חבוש היה בספודיק, עד שהאדמו"ר מסוקולוב אמר בהשתאות: והרי הוא כאדמו"ר ממש. וע"ז ענה לו האדמו"ר מגור: ידע כבודו מעתה שהרב קוק הוא גאון וצדיק, ואף אם איננו מסכימים לדרכו, אפילו הכי יפסיק כבודו לכתוב עליו. ומאז פסקו המאמרים.
הראי"ה, שידע מי האחראי למעשים אלו, התבטא ואמר כי בטוח הוא שהאיש האחראי לזה תקיא אותו הארץ הקדושה, ועל עפר טמא תהיה מיתתו!
שנים חלפו, והפרשה כמו נשכחה. והנה אותו איש שהיה עסקן ציבורי חשוב בחוגיו, והאחראי למעשה משפיל זה, נשלח בשליחות "אגודת ישראל" לחו"ל. כשגמר הלה את שליחותו, הפליג באוניה חזרה ארצה, ופתאום החלה הרעה בבריאותו. מחלתו התגברה, ולא היה מנוס לרב החובל אלא להחזיר את האוניה לאיטליה. הכניסוהו למנזר בית חולים, ושם מת תחת צלב שהיה תלוי על הקיר.
זקנים ספרו, כי כשהחזירו את הנפטר לארץ ישראל בקושי הצליחו לחלץ את גופת הנפטר מיד רב החובל שרצה להטילה לים, אחר שפחד ממחלה מדבקת באנייתו. וסיפר זקן אחד מזקני ירושלים, נאמן ובר אוריין, כי הוא ראה את גופת הנפטר שהיתה מאובקת באבקה לשימור הגופה ממצב רקבון , והמראה היה נורא! כזה היה גורלו של אדם , על אף שהיו לו זכויות בפעילותו עם הציבור בתחומים אחרים, אך חילול התורה - ביזוי תלמיד חכם - הכריע את הכול, ומת מיתה משונה וגופו נתחלל במקום טמא, ה' הטוב יכפר ['שיחת אבות', פירושים, פרק ד'. 'הנשקפה כמו שחר' פרק ו'].
ואמר הגאון רבי זבולון זק"ש, שפעם אמר לו סבו הגדול, מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, כי מי ש'התעסק' עם מרן הראי"ה זצ"ל, לא ניקה בעוה"ז ובעוה"ב.

מי אשם בחורבן בית המקדש?
על יחס עמי הארץ שבארץ ישראל ליהודי בבל באותו זמן, אנו למדים מסיפור שאירע לר' זירא בימים הראשונים לעלייתו. בבואו לשוק לקנות איזה דבר, ביקש מאחד החנוונים שישקול לו . גער בו החנווני: לך מכאן בבלי, שאבותיך החריבו את בית המקדש. ר"ז תמה על דבריו ואמר: וכי אין אבותי כאבותיו? הלך ר' זירא לבית הוועד, שם שמע את דרשת ר' שילא על הפסוק בשיר השירים: "אם חומה היא" – אילו עלו כל ישראל חומה מן הגולה (ולא היו נשארים בבבל) לא חרב בית המקדש פעם שניה. אמר: יפה לימדני עם הארץ" [שיר השירים רבה ח, ט]. במקומות נוספים בגמרא, מופיע העניין שבני ארץ ישראל שנאו את בני בבל על כך שלא עלו ארצה בימי עזרא. וכך מסביר זאת הגה"ק ר' יששכר שלמה טייכטאל הי"ד, שהיה מגדולי התורה בהונגריה לפני השואה:
"עיין בתשובות "חות יאיר" [סי' קנב], דר' זירא קרא לבבלאי - "בבלאי טפשאי" [ביצה טז.], מכח חביבותיה דארץ ישראל, נמי על כונה זו נאמרה, עיי"ש. הרי, דהשנאה עבור שלא עלו כולם בימי עזרא, היתה נמשכת והולכת מדור דור, ולא היו יכולים למחול להם על שלא עלו כולם בימי רשיון כורש, עד שאפילו עם הארץ פשוט לא רצה למכור דבר לבן בבל (ר' זירא), ואמר לו שאבותיו החריבו עירנו ושממו בית מקדשנו. ועיין מהרש"א [יומא דף ט] על מאמר חז"ל: "ראוי היה בימי עזרא ליעשות להם נס , אלא שגרם החטא" – היינו החטא שלא עלו כולם, עיי"ש".
מכאן עובר הגרי"ש טייכטאל לדורנו, ומתייחס לשיטת האדמו"ר ממונקאטש זצ"ל:
"והשתא, לשיטת הגה"ק הנ"ל (האדמו"ר ממונקאטש), שהגאולה העתידה תבוא דוקא ע"י נס נגלה ולא ברשיון המלכים, מה היה חטאם של דורו של עזרא ומה מקום יש לשנוא אותם על כך בשנאה כבושה ארוכה כל כך, הלא בני בבל לא רצו בגאולה כזו ע"י כורש, אלא בגאולה של הקב"ה בעצמו, ובנס נגלה ומפורסם? אלא, על כרחך, שבהדי כבשי דרחמנא למה לך [ע"פ ברכות י.], דִלְמא היה רצון הקב"ה שתבוא דוקא באופן זה . וא"כ, מזה אתה דן גם למה שלפנינו – באופן שאם המלכים נותנים רשיון על ביאתינו לארצנו, זהו רצון הבורא, ומזה ישתלשל מה שהיה מוכן להשתלשל בימי כורש, אלמלי (אילו כן) היתה ביאת כולם. ורק עלינו לראות, שתהיה ביאת כולם, ואז נשיג חפץ נפשינו להיות גאולה שלימה בעזה"י, וזו ראיה שאין עליה תשובה" ['אם הבנים שמחה', פרק שלישי, יד].
בהמשך ספרו, חוזר הגרי"ש טייכטאל לעניין זה, וכותב כך:
וכבר הבאתי לעיל את דברי ה"חוות יאיר" [סי' קנב] דר' זירא קרא לבבלאי "הני בבלאי טפשאי" [ביצה טז.], מכח חביבותא דארץ ישראל. הנה חזינן עד כמה כאב לו לר' זירא על שלא עלו עם עזרא כולם, שגרמו בזה שלא תהיה גאולה נצחית. אף שר' זירא היה איין ערנסטער מענש מאד (איש רציני מאוד), שלא עבר מעולם צחוק קל על שפתיו, כמבואר בנדה [דף כ"ג.] עד כמה הטריח ר' ירמיה להביאו לידי גיחוך ולא גחך. וגם היה מתענה כמה תעניות על כל דבר קל, כמבואר בבבא מציעא [דף פה.], כל שכן שלא שח שיחה יתירה. ומה גם לדבר דברי חידודין ולפגוע בכבוד אחרים, לקרוא לבבלאי טפשים. אבל הוא הדבר שדברתי, מפני שמאד כאב לו על שהני בבלאי לא עלו לארץ ישראל בימי עזרא, שאז היתה גאולה נצחית, מפני איזה פריממע טענות (טענות חרדיות) לא עלו, וגרמו מה שגרמו. על כן קורא אותם טפשים, מפני ווען עס האנדעלט זיך זאָלכע גראָססע זאכען וויא עליה לארץ דארף מען ניכט קיממען מיט שטותים והבלים (מפני, שכאשר צריכים להעשות דברים כל כך חשובים כמו עליה לארץ, לא צריך לבוא בשטויות והבלים). ועיין סוף כתובות [קיב.], עד כמה בערה בלבו של ר' זירא חיבת הארץ, ודוק".
בהמשך דבריו, מעלה הגרי"ש שאלה קשה: איך יתכן שר' זירא כינה את בני בבל "בבלאי טיפשאי", והרי חלקם היו גדולי תורה עצומים? לפני שהוא עונה על שאלה זו, הוא מקדים ומבהיר בירור יסודי וחשוב: גם גדולי הדור יכולים לטעות. וזה לשונו:
"ואל תתמה: היתכן שאדם צדיק ומפורסם ידבר בלא דעת? – כי אראה לך גדולה מזו, כי כבר הבאתי לעיל בשם המלאך במגיד מישרים , שגילה לרבנו הב"י, שמשה בחר למרגלים את התלמידי חכמים היותר גדולים ואנשי מעשה היותר מובחרים, ואעפ"כ כינה אותם בעל המדרש ש"שלוחי טפשים היו", יען שהוציאו דבה על הארץ. עיין מדרש רבה ותנחומא פרשת שלח. כמו כן בזמנינו, שודאי לא עדיפי בצִדְקוּת ובתורה מהמרגלים. וגם ר' זירא שהיה זהיר מאד בדבורו, אעפ"כ היה קורא לבבליים "הני בבלאי טפשאי" יען שלא עלו בימי עזרא, אף שהיו גדולי תורה, וכאשר הארכתי לעיל עיי"ש ['אם הבנים שמחה' פרק שלישי סז].

לשכוח תלמודה של בבל
כשעלה ר' זירא ארצה, התענה מאה תעניות, כדי לשכוח את תלמודה של בבל, שלא תטרידהו מלקבל את תורת א"י [ב"מ פה.].
הסביר זאת מרן הראי"ה: "אין אויר ארץ ישראל מסוגל להיות מחכים דווקא בחכמה הקטנה של פלפולים ודרושים נמוכים. דברים כאלה הם למטה ממעלתה המיוחדת של ארץ האורה, המלאה חמדת אלהים חיים וחמדת ישראל . רבי זירא התענה הרבה כי היכי דלשתכח מיניה גמרא בבלאה. דלא לטרדיה, כי אין זה מגמתה ותכליתה האחרונה של חכמת ארץ ישראל וגדולת האורה של הטוב היתרוני שבתורת ארץ ישראל" ['מאמרי הראי"ה' ח"ב מאמרים, נחמת ישראל].
במקום אחר מבאר הראי"ה, כי אין סתירה בין מעשהו של ר' זירא – השכחת התלמוד, לבין הכלל הידוע ש"כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", וכך הם דבריו:
"כל השוכח דבר אחד ממשנתו, היינו מהמשנה השייכת לו לפי מדריגתו. אבל אם עלה למעלה גדולה, שנפתחים לפניו שערים של משניות פנימיות, יש שהוא מוכרח לשכח את מה שהעסיק את רוחו, בהיותו במדריגה הנמוכה, כרבי זירא שצם הרבה כי היכי דלשתכח מיניה תלמודא בבלאה כדבעי למיסק לארעא דישראל. וכדוגמת נהר דינור שהוא מעביר את רשמי העולם הגשמי מהנשמה, והכול הוא בכלל "גם אלה תשכחנה" ['שמונה קבצים' קובץ ח' פס' קלד].
הוראה חינוכית חשובה למד הראי"ה ממעשהו זה של ר' זירא:
"אם רואים אנו שאפילו במקצוע הקרוב, אם הסגנונים מחולקים, לפעמים עיון אחד סותר ומעכב על חבירו, ליוצא מתלמוד אל תלמוד אין שלום, ורבי זירא התענה דלשתכח מיניה תלמודא בבלאה כי היכי דלא ליטרדיה בהיותו בארעא דישראל מתעסק בתלמוד ארץ ישראל, קל וחומר שיש לפעמים למנע מעסקי ידיעות חיצוניות וחלוניות כי הכי דלא נטרדו את הנפש מההתקשרות הפנימית שלה באריגתה את התכנים העליונים של הקודש" ['שמונה קבצים' קובץ ז' פסקה י'].