נשמת ר' זירא - חלק ב

סעודת פורים אצל רבי זירא
מספרת הגמרא על רבה ורבי זירא שעשו סעודת פורים ביחד. כשהתבסמו, קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, ביקש עליו רחמים, והחייה אותו. בשנה הבאה, הזמין רבה את ר' זירא לעשות יחד סעודת פורים, ענה לו ר' זירא: "לא בכל שעה ושעה מתרחש נס" [מגילה ז:]. סיפור זה אומר דורשני. מה פשר שחיטתו של ר' זירא, ועל מה ראה רבה לעשות כך? תשובה עמוקה נתן לכך מרן הראי"ה, כפי שמספר תלמידו הרב דב מילשטין זצ"ל:
"בפורים שנת תרפ"ט שאלתי את הרב שליט"א (הראי"ה) מה הביאור במעשה דרבה ורב זירא במגילה [ז:] דעבידו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה ושחטיה לרב זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. ואמר לי ע"פ מה שמובא בספר היכלות, אשר בעת עליית נשמה בחיים חיותו אזי לא נשאר בגוף הגשמי רק קיסטא דחיותא ולא יותר, וכמו גוף המת בקבר, וכאשר התבונן רבה אשר ר' זירא במעלה עליונה אשר אין לשער התענוג הרוחני בעת ההוא, אזי חשב בדעתו מה יהיה לו לר' זירא לעשות בעולם הזה הגשמי, והסכים בדעתו לשחטו, ולאחר שעבר זמן פורים המוכשר להתעלות כזו ביקש רחמי שמים והחיהו" ['בשמן רענן' ח"א עמ' רכה].

זיר"א – ז'ה ר' א'ברהם י'צחק
הסבר נוסף נתן מרן הראי"ה לסיפור מיוחד זה, ומסר עמוק בתוכו. וכך סיפר הגה"צ רבי יוסף לייב זוסמן זצ"ל, מתלמידי מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל:
ביום פורים אחד, פנה מרן הראי"ה לתלמידו האהוב הגרי"מ חרל"פ, ושאלו: למה רבה כ"כ כעס על רבי זירא בשכרותו עד ששחטו? והשיב מרן הראי"ה: אולי היו חלוקים רבי זירא ורבה בהנהגותיהם. שרבי זירא היה מקרב את הפושעים הכי גדולים, כדאיתא בסנהדרין [לז.] דהיה מתפלל על הני בריוני. ורבה חלק על דרך זו ולא סבר כמותו. ע"כ ביום פורים שחטיה. והוסיף מרן הרב זצ"ל, באזני תלמידו: ואני כנראה אחוז במידת רבי זירא לקרב גם הרחוקים לתורה ומצוות, ורמז לזה: רבי זיר"א - הם אותיות דר"ת, ז'ה ר'בי א'ברהם י'צחק. וכדרך שכעסו רבנן על רבי זירא, כמסופר שם בגמרא, כך כועסים עלי ג"כ ת"ח שאינם מבינים את הנהגתי" [ספר 'הנשקפה כמו שחר' פרק ט].

אהבת ארץ ישראל
ר' זירא היה מיוחד באהבתו העצומה לארץ ישראל, אהבה שאינה תלויה בדבר. מכיוון שרב יהודה רבו התנגד לעלייתם של תלמידיו לארץ, השתמט ר' זירא מלהיפרד ממנו, קודם עלייתו, מחשש שמא יגזור עליו רבו להישאר. אך ליבו לא נתנו לעזוב את רבו מבלי לראות פניו קודם, והוא הולך אליו בפעם האחרונה ושומע מפיו מאמר, שהוא מחשיבו מאוד ואומר: "אלמלא לא באתי אליו אלא לשמוע דבר זה – דיי!" [שבת מא.].
את עומק הדברים מסביר מרן הראי"ה:
"בנפש האדם ישנן אמיתות כאלה שהן נקנות לו דווקא ע"י לימוד ועיון, וישנן ג"כ אמיתות שהן נעוצות בעומק הנפש, שהן נעלות מעל כל לימוד וכל הוראה. כל היחש הגדול שיש בין הרב אל התלמיד, הוא מוקף בגדר אותם הלימודים שמקורם הוא הלימוד והשינון, אבל אותם הלימודים שהם נקבעים בלבו ונפשו של אדם מצד טבע הנפש הא-לוהית, שיש בהם מעין קדושתו של אברהם אבינו ע"ה שלא היה לו רב, ועשה הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנים, והיו מלמדות אותו חכמה [ב"ר סא, א]. כשבא האדם למדה זו, ובמקצוע הפרטי, שזה הכוח הגדול שבנפש משתמש בו, הוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת האמת, ועומד אז גבוה מכל השפעה של כל רב ומורה, כי נפשו מאירה באור א-לוהי, דיהיב חכמה לחכימין [עפ"י דניאל ב , כא.].
אמנם גם אז חובה מוטלת על האיש הגדול, שלא לשכח שיכול להיות שהאמת הזאת, הנשגבת כבר מכל יחש של השפעה לימודית, היא רק ראויה לו לעצמו. והדרך הכולל[ת] שבה צריכים לדרוך רוב באי עולם, היא דרך ההשפעה וההוראה, שהיא לעולם צריכה להיות מקושרת ביחש הנשגב שבין רב לתלמיד, ובאמיתת ההכנעה של האחרון אל הראשון. ע"כ, גם בעת להבת התשוקה הקדושה והעליונה של קדוש עליון זה לארץ ישראל, אשר אמנם מצא נפשו כבר עומדת בעניין זה על ראש פסגת הכרעת הקדושה הפנימית אשר בחדרי לבבו, וקול א-לוהים הקורא אליו בכח ביד ד' אשר עליו חזקה, מוצא אותו נשגב ונעלה מכל קישור לימוד והדרכה אשר בהם נקשר התלמיד אל הרב, ע"כ לעלות לארעא דישראל הוסכם אצלו אפילו להיפוך מדעת רבו, ר"י. אבל בכ"ז לא השיח רגע דעתו מהוראת הכבוד הדרושה להיות לעולם יסודו של עולם, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל האישים ובכל הענינים. ע"כ סבב פני הדבר שיהיה ניכר כמה מכבד הוא את הדעה הגדולה של רבו, וכמה נזהר הוא מעבור על דבריו, עד שגם במקום של יסוד הנטייה העליונה שבעליונות, שהיתה לו למרכז חייו הזמניים והנצחיים, היא עלייתו לא"י, רק אשתמיט מיניה, כדי שלא יוחש כי עושה הוא בשאט נפש למרות רוחו של הרב, שבודאי יש גם לדעתו הגדולה מקום, וכמובן מקום יותר כללי מדעתו הפרטית של התלמיד, שהיא תופסת את כל לבו ונפשו. ע"כ "הוה משתמיט מיניה דרב יהודה", כדי שלא יפגש במשעול צר של גזירה פרטית עליו ביחוד, משום דבעי למיסק לארעא דישראל. וזה החפץ העליון הרימו מעל לכל חובה כוללת, ע"כ חפץ היה שתישאר מחאתו של ר"י כללית, ולא תסב עליו בדיוק ויחוד, בהיותו מוצא את עצמו בנידון זה יוצא מן הכלל ומתעלה עליו, "באהבתה תשגה תמיד [משלי ה, יט]" ['עין איה' שבת ח"ב פרק שלישי א].
דברים אלו של מרן הראי"ה, הם חלק מספרו 'עין אי"ה' על אגדות הש"ס. בכתיבת ספר זה עסק מרן הראי"ה במשך שנים ארוכות, מעת שהתגורר בחו"ל, וגם אחרי שעלה ארצה. את הפסקה הזו, הוא כתב בעת עלותו ארצה בשנת תרס"ד.

ר' זירא – אוהב הארץ לשמה
במקומות שונים, מבאר הרצי"ה את מסירות הנפש של ר' זירא לעלות ארצה:
"בין רבותינו ז"ל חכמי התלמוד מצוין ומיוחד הוא ר' זירא במסירות נפשו הנשגבה על העליה לארץ ישראל. לא רק במסירות גופו וכאילו בהסתכנות חייו בהיותו "נקט במצרא" כדי להזדרז ולהגיע אליה בהקדם, כאשר "לא אשכח מברא למיעבר" [כתובות קיב.], אלא גם במסירות נפשו והקרבת עמדתו הרוחנית בשביל זה. כי ירא שמים שכמוהו, הלא בודאי היה לו "מורא רבו כמורא שמים" [אבות פ"ד] בכל תוקפו. אכן בהחלטתו לעלות לארץ ישראל השתמט מלפני רבו רב יהודה, שאמר "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה", ומקיים בפועל את העלייה לארץ, במסירות נפש והקרבה רוחנית, למרות הוראתו זו של רבו.
בהתייחסותו זו לעניין העלייה לארץ מתגלית בכל קומתה אותה התקשרות הקדושה של הארץ לשמה, לשם עצמיותה. כי שפע גדלו של ר' זירא מילא כבר כל חלקי התלמוד הבבלי, גם בהלכה וגם באגדה, עוד לפני עלותו ארצה ישראל, ולא לשם קניית המעלות של חכמת התורה וקדושת היראה על-ידי כוחה של ארץ ישראל, החליט למסור נפשו על העלייה לארץ, למרות התנגדותו של רבו לכך, אלא מתוך השייכות הפנימית לזאת הארץ המיוחדת מתוך עצם מהותה סגולתה וחיוניותה" ['לנתיבות ישראל' ח"ב, 'תורה לשמה והארץ לשמה', עמוד לא].
במקום אחר, מוסיף הרצי"ה:
תודעת הקודש הישראלית, של טבעיות מקומנו בארצנו, ביחס לכל מציאות חיינו, המעשיים והנפשיים והרוחניים, חוזרת ונמשכת ומופיעה היא בעניינו של ר' זירא , במידה היתירה – של מסירות הנפש על כך. כאשר גמרה דעתו של רבי זירא את החלטת עלייתו לארץ ישראל, ולא מצא את תחבורת המסע, התאחז בידיו בחבל המתוח למעלה משני עברי הנהר, וכך עבר ועלה אל הארץ.
[...] רבי זירא הלא הוא מובלט בחז"ל ברוממות מעלת יראת ד' הנוראה והנפלאה שהיתה ממלאת אותו, עד כדי כך שהיה דן עם רבי ירמיה שהיה "בדח טובא" וגם לא גחך כאשר רבי ירמיה הביאו לכך בדברי תורה; עד כדי כך שהיו קוראים לו "חריך שקי", על שהיה מנסה עצמו באש של תנור, בתור בחינה לאש של גהינום, ומתוך כך נחרכו לו שוקיו; עד כדי כך אשר בתוך "החי יתן אל לבו" נמצא במצב של כעין אחרית נשימת חיותו. במצב נפשי של קדושת יראה כזאת הנה החיוב של "מורא רבך כמורא שמים", החוזר כמה פעמים בדברי חז"ל, והנמשך במידתו היתירה מן "את ד' א-לוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים", הלא קיים הוא בכל תקפו, – אכן כאשר רצה והחליט רבי זירא לעלות לארץ ישראל, ורב יהודה מיחה בידו על זה, "דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ד'", היה משתמט ממנו רבי זירא מרב יהודה, במסירות הנפש הרוחנית הגדולה והנוראה, לעבור על דברי הרב והוראתו המוחלטת והחריפה ביותר, בהלכה למעשה, למעשה הגדול של העלייה לארץ-ישראל" ['לנתיבות ישראל' ח"ב, 'וזאת ליהודה', עמוד נא-ב, עיי"ש באורך. וע"ע 'שיחות הרצי"ה'- ארץ ישראל, ישוב הארץ].