מחיי רבנו

כשנבחרה באדר תרפ"א מועצת הרבנות הראשית לא"י נערכו בשבת שלאחר זה דרשות ראשי הרבנים בבית הכנסת של הספרדים המיוחס לר' יוחנן בן זכאי. כשגמר הרב הראשי הגר"י מאיר שליט"א את דרשתו נצנץ בלבו הרעיון לבקש מאת הקהל שיקום על רגליו לכבוד הגאון שעמד עתה לדרוש. הקהל כולו עמד כאיש אחד, ורבנו הגדול זצוק"ל – בלי לחשוב רגע – שלב מיד לקימה זו את המאמר של חז"ל: "בשעה שהחכם יושב ודורש (והקהל עומד) הקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל" – והמאמר הזה משולב להצעה ספונטנית – שאיש לא יכול היה להעלותה על דעתו אף רגע אחד קודם, היה להפתעת כל השומעים לנושא הדרשה כולה. כבמטה קסמים גלל לפני הקהל את כל פזורי מאמריו של ר"י בן זכאי – שבית הכנסת נקרא על שמו – ואת כל האמרות בקשר עם הוראה ודין ומנוי דיינים ושופטים שבתלמוד ובפוסקים כולם – שילב מאמר למאמר, צרף רעיון לרעיון, חרז פנינה לפנינה, וכך עמד ודרש משך שלושת רבעי שעה דרשה נפלאה, מלאה לשד התורה ושירת הקודש, לפני הקהל שעמד נדהם ורותק כבמסמרים למראה גאונות זו, וכמחלום פנטסטי הקיץ הקהל על גאוניו גדוליו וחכמיו לאחרי גומרו.

***

כששב רבנו בשנת תרפ"ה מנסיעתו לאמריקה בראש המלאכות לטובת מוסדות התורה בארץ ובחו"ל, רחש לב העדה בירושלים להקים לו שער כבוד ברחוב הראשי המוביל לבית הרב, מושל המחוז, הידוע ביחסו הרע ליהודים, שמתחילה נתן בפיו את רשיונו להקמת השער, עמד כעבור שעה וביטל את הרשיון מטעמים של הפרעת התחבורה. וכשלא נשמע הקהל לדרישתו להעביר את השער מהרחוב הראשי לסימטה הצרה אשר לפני בית הרב, נתן פקודתו לשוטרים ולעיניו הרסו את השער שכבר הוקם על. בבהלה נאלץ הקהל להעמיד את השער הנהדר דווקא בסימטה זו שיעד לו המושל עתה.

כשהגיע אח"כ תורו של המושל לבקורו של רבינו הגדול זצוק"ל התחיל להתנצל על מעשהו זה, באומרו שלא מלבו עשה הדבר כי אם לרגלי התערבותו של ראש העירייה, שחשש בהקמת השער להפרעות בתחבורה, וכו'. רבנו זצ"ל קיבל את הדברים בשוויון נפש גמור, ואחרי כלותו לדבר אמר לו:

"התלמוד מלמדנו שיש שני מיני יסורים: יסורים של עוון, ויסורים של אהבה. בהיותי באמריקה למדתי לדעת מין שלישי של יסורים: יסורים של כבוד. חלקו לי באמריקה כבוד במידה כל כך גדושה – מהוטל "אסטור" ועד החוף, מרחק שתי שעות, הפנו וכוונו את כל התחבורה כדי לתת מעבר חופשי לאוטומובילים שלנו – עד שהרגשתי בכבוד זה יסורים ממש. מה לכבודך איפוא כי תתנצל לפני? אם אחד בא ומקיל עלי את היסורין של כבוד, אדרבא, אני מחזיק לו טובה על זה...

נקל לשער את הפעולה שתשובה זו, שיצאה לאיטה ובשלוות השקט מפי רבנו זצוק"ל, עשתה על אותו מושל.

"אבל, הוד קדושתך", קפץ כנשוך נחש והשיב, "וכי אני האיש שאנסה להקל עליך יסורים של כבוד? הלא בכל עוז אשתדל להכבידם עליך?".

"למה?" השיב רבנו זצוק"ל שוב באדישות, והסיח הדברים לענין אחר.

**

בחודש אדר שעבר נסע רבנו זצוק"ל לתל אביב למרות חולשתו. ניצני מחלתו האחרונה כבר נבטו בו אז – כדי להשתתף באסיפת העם שנקראה למען "משמרת השבת" ולנאום בפני קהל העצום, כחמש עשרה אלף איש, שנהר ובא אליה. בנסענו למחרתו בבוקר חזרה צווה לעבור על פני ביתו של ראש העיר, מר דיזינגוף, כדי לבקרו בהחלמתו מהמחלה המסוכנת שעברה עליו. נושא השיחה היה דבר השבת ודרישת השפעת העירייה למען חזוק משמרתה. השיחה נסבה על תל אביב ועל התפתחותה הנפלאה, כשכולו נרגש פנה ה' דיזינגוף לרבנו זצוק"ל, ואמר:

"דבר אחד אינו יוצא מזכרוני. לפני שלושים שנה ויותר, כשהכל תכננו תוכניות על ישובים חקלאיים, ואיש לא חלם על ערמות החול שעתה משתרעת עליה תל אביב, נענית רבנו, ואמרת לי אז כבחזון: "דיזינגוף, בנה עיר! וכי לא רוח נבואה ייתה בך, רבנו, בדבריך אלה"?


[מתוך אוהב ישראל בקדושה, חלק ה', עמ' 91].