שירת הרב קוק - חלק א

עוד משחר ילדותו שלט עליו נגון למוד התלמוד, שבסביבתו בילה את רוב חייו, וקול נגון הגמרא הספוג רוממות הרוח ו"הנושא את הנפש עד לב השמים" נשמע בבית המדרש שבו שקד על תלמודו בחמימות. לפי עדות חברו (מר אברהם שוער ז"ל), הצטיין גם בתפלתו בקולו הנעים ובהתלהבותו, והתפלה יצאה מפיו כעין שירה, כעין המנון למלך מלכי המלכים, והוא אז בן שלש עשרה.

ופעם, בלמדו בבית המדרש עם חברו בלילה, בלילות החורף המושלגים, ברנה בשירה ובהתלהבות – מספר חברו – נכנס לביהמ"ד גוי זקן, שומר בלילה, ונגש לתנור המוסק להתחמם מהקור. ובראותו את שני הנערים היושבים ולומדים, גחן מרחוק לפני ארון הקודש ואמר ברוסית: "טוב לך, אלהי העברים, חם לך בעולמך. יהודים קטנים מתפללים לך". אמר ויצא את הבית. על זה אמר הרב קוק לחברו: נגינה של תורה הוא ענין חשוב מאד. אילו היה אותו ערל נכנס לבית אולפנא שלהם והיה מוצא שם תלמידים עוסקים בלמודיהם, לא היה הדבר עושה עליו רושם כל עיקר. הם עוסקים במלאכתם והוא במלאכתו. אין נגון, אין שירה, ואין מקום לרוחניות. וכאן אפילו הערל המטומטם הזה מרגיש רוח יתירה בלמודנו. אין זה אצלו למוד אלא תפילה. ובאמת הרי ההורה שלנו היא שירה לאלהים, זמר לשמו, ואי אפשר ללמוד תורה בלי ניגון כשם שאי אפשר לתפלה בלי נגון וזמר, וכמו שכתוב: לשמוע אל הרנה ואל התפילה.

הרב היה מספר, שסבו של אביו, ר' יצחק, שהיה מתלמידיו – ויש אומרים: מחסידיו – של הבעש"ט, בשעה שהגיעה שעתו להפטר מן העולם בקש את חבריו החסידים שישבו אצלו לזמר שירי חסידים, כדי שנשמתו תצא מתוך שמחה.

הוא עצמו לא היה מנגן, אבל היה בעל לב רגש וחובב נגינה וידע את כחה הרב. בנגון הגמרא הקשיב נגינה נפלאה, נגינה שנתגלגלה מדורי דורות דרך בית המדרש ושמדה על אופיה המקורי. הנגון שמש לו יסוד בחבור נעימותיו ותנועותיו כתנועות לוי בתפילה.

הרב עצמו אמר פעם לפני תלמידיו באחת ההילולות של חג: אמנם אינני יודע שירה, ובכל זאת יש לפעמים שגם מי שאיש יודע לשיר יוצר דבר טוב. הרי המנגינה ל"ישאלוני רעיתי" [שירו של ריה"ל, שהיה הרב קוק שר במנגינה שחיבר, בסוף שמחת בית השואבה. מופיע בסידור 'עולת ראיה'] יש בה לכל הדעות גרעין של שירה.

לכמה מתנועותיו ייחסו כח השפעה גדול. תלמידו הנאמן, ר' דוד כהן ה"נזיר", ספר לי שהרב היה נוהג לומר את רבש"ע שאחר פרשת העקדה בתפלת שחרית בנעימת השתפכות הנפש, ובפעם הראשונה כששמעו משתפך בנעימה זו בתפלתו בהיותו בשויץ נשנות המלחמה העולמית, הושפע מעוצם הבָעתה של הנעימה ומרוחה המיוחד במדה כזו שהחליט להצטרף אליו כתלמיד.

ובכח נעימה אחרת העלה "לויתן" מסוג אחר, את הרב יעקב משה חרל"פ, היא נעימת "אקדמות" בשבועות שאמרה בהשתפכות הנפש ובבכי, נעימה שהשפיעה על השומעים בעוצם דביקותה. הרב חרל"פ בקר אצל הרב בקור ראשון בשבועות, ודוקא בשמעו את נעימת "אקדמות" המונעמת בפיו בדביקות לא תשוער ואת אופן הרצאת הפיוט – נמשך אחריו והיה לתלמידו.