שירת הרב קוק - חלק ב

במשך שנים לא מעטות נהג הרב לשיר אחרי שמע בתפלת שחרית נעימה קצרה בדביקות עצומה, מאותן התנועות שחבר בהתאם לצורך. התנועה באה כנראה במטרה לעשות ריוח בין הפסוק "שמע" לבאים אחריו, ועל ידי התנועה יכול היה להתעמק ולהתיחד יותר בתוכן אותו פסוק המהוה יסוד לכל היהדות. בשנים האחרונות נמנע מהנעמת הנעימה אחרי "שמע".

הפסוקים שאחרי תקיעת שופר בראש השנה נאמרים כרגיל בנעימת השתפכות המתאימה לתוכן הפסוקים. ואילו את הפסוק "שש אנכי על אמרתך" היה הרב שר בנעימות שמחה, שבאה לפרש לפי תפישתו את מהות השמחה ובטויה בשפת הצלילים.

שמחת תורה עמדה במרכז השמחה וההתפעלות אצל הרב. בה היתה הזמרה לראש פנה בבית המדרש ובמסבת השולחן. אוירה של התרוממות הרוח היתה נסוכה על כל פנים. ולמרום הפסגה הגיעה השמחה כשהרב קם ממושבו, נכנס למעגל המחולות של הנוכחים ויצא ברקוד של דביקות עילאה. הפיוטים של שמחת תורה הנמצאים במחזור לא הספיקו, והתלמידים היו מתחרים בחבור נגון על כל אחד מפסוקי הגאולה בתנ"ך שהוצע להם מפי הרב, שפניו קרצו אז בזיו נועם עליון והבהיקו מקדושת החג. לשמחת תורה תרם הרב את מנגינתו המרכזית לפיוט "ישאלונו רעיוני" לר' יהודה הלוי, הנחשבת לגולת הכותרת בנעימותיו, ועליה היתה גאותו והושרה בכל הזדמנות שמחה, וביחוד בגמר הקפות של ש"ת. ובזכות המנגינה נתחבב גם הפיוט שנמצא למתאים לשמחת היום.

בשמחת תורה של שנת המהומות בארץ, בשנת תרפ"ט, עמד תחת רושם המאורעות שדכאו את רוחו. ותוך כדי מחשבה פרץ בשירה בהנעימתו את הפסוק: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", בנעימת תנועה משלו, והתלמידים לטשנה ועשאוה מתאים לשיר ולהפצה בחוגי הלומדים. הנעימה קצרה, ולמרזת שמסתובבת על הסולם המינורי מביעה בטחון וגיל פנימי.

במסבות הסעודה השלישית של שבת תפסו הנגונים מקום בראש, וביחוד בשבת ראש חדש, וקהל הנאספים המצטופף באולם היה מקשיב לזמירות בהתפעלות ובשקט. בכל שבת היה שר את "ידיד נפש" בנגון ערב שבכוחו לעורר ולהשפיע כדוגמת אותם הנגונים (לפי הגר"א מוילנא) "שהביא משה

מהר סיני, המסוגלים בלי ספק לעורר את הלבבות ולהביא את השומעים להשתפכות רוח ונפש". ומתוך נגינה התלהב הרב והתחיל בדברי תורה.

הרב חבר זמר למוצאי שבת שהושר בכל מוצאי שבת בפי קהל הנאספים, והחלק המתחיל "ואלהי אבי" הושר בהתלהבות בפי הרב עצמו. הנגון חובר בידי ר' יוסף רוזנבלט. [שיר זה מופיע בסידור 'עולת ראיה'].

ור' יוסף רוזנבלט, שהיה יהודי חרד, שבשבת האחרונה השמיע עוד את זמרתו הערבה אצל הרב, זמרה שיצאה מעמקי לבו, נסתלק פתאום, והרב נשא עליו הספד שהכיל כמה רעיונות על הנגינה. "ויהיה לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים" – המוסיקה מחולקת לשני צדדים, הצד המדעי, המדע המוסיקלי הרחב לאין חקר, והצד הרגשי, רגש השירה עמוק לאין ערוך. הכנור מסמל את הצד המדעי, ככתוב "אפתח

בכנור חדתי". החדה שלפתרונה צריכים לאמץ את השכל והמחשבה נפתחת בכנור. "עלי הגיון בכנור". העוגב מסמל את צד הרגש שבמוסיקה. הנפטר היה גאון במדע המוסיקה ויחד עם זה היה מלא רגשות קודש, רגש עמוק שנבע מפנימיות הלב והנשמה. זכורה עוד תפלתו "בריך שמיה" וה"אנא עבדא דקודשא בריך הוא". כמה עמקות, כוונה ורגש היו מובעים בשירת הפלאים שלו".

חבתו לנגינה לא ידעה גבול והשמעת איזה צליל עוררה את תשומת לבו. עוד בשעת מגוריו ביפו, היה גר על ידו מנגן יהודי שנגן מפעם לפעם בכנור. והלה, בידעו את תשוקת הרב לנגינה נגן לפניו תמיד במוצאי שבתות והרב נהנה מאד מנגינתו.

יחסו לנגינה מתבטא באחת מאגרותיו שבה אומר: התענגתי בעניי בשמחת התגלות רגשי לבב בחבורה מחבת אדמת קודש וצפית ישועת עם קדוש ותחיתו, ובצרוף אחינו קשורי הארץ הגלותית מלבר, שוררנו שירי ארץ ישראל בהוספה מצדי להקדים להם נגינת הפסוק "כטל חרמון" וכו' והיו הדברים שמחים ב"ה".

כי היתה השירה אצלו "עולם שכולו אור, כולו טוב, כולו נעים, מלא עונג, מלא עדני עדנים", כמליצתו במאמרו על ה"טעמים"; ולפי דבריו: "הנשמה הרי היא שרה תמיד"; בכל עת "היא מחדשת חכמה והגיון, שירה ושיח קודש", ו"בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה רואים, שהכח הפועל התדירי של החיים האמתיים העליונים איננו פוסק מעבודתו אף לרגע – שירה וזמרה תמיד הוא פוצח, בגילת ורנן מספר כבוד אל" ["אורות הקודש" מאמר "הגיון הקודש" סי' ה'].


[מתוך המאמר 'שירת קודש וזמרת מעלה, של הרב מאיר שמעון גשורי זצ"ל. מופיע בתוך 'סיני', קובץ ו']