הרב קוק על שלושת רבני הציונות

"החסידים אומרים כי לא רק הזכרת שמו של צדיק אלא גם הוכרת שם העיר שבתוכה גר אחד מצדיקי הדור, מסוגלת לעורר זכות וסניגוריה על ישראל, והם מביאים ראיה מדברי הירושלמי על המשנה [יומא פ"ג, מ"א]: "האיר כל המזרח עד שבחברון – ולמה עד שבחברון? כדי להזכיר זכות אבות"; ואמנם ברור הדבר כי הישיבה בתוך העיר שבה חנה אחד מגדולי האומה מסוגלת בודאי לעורר זכרונות קודש ולהכניס ולקבוע בתוך לבנו למצער חלק מאותן הדעות המחשבות שהיו חביבות ומקובלות על אותי גדול הדור אשר אוה לו את העיר הזאת למושב.

הוויתו של הגר"א בווילנה השרתה רוח תורה על יהודי ווילנה לדורות. ההכרה של בני העדה, כי בתוכם קבע למושב לו גאון-ישראל, היא קובעת יחס יותר חשוב אל התורה, ובעזוך כך גם השאיפה להתדבק בדרכיו ולקבוע עתים לתורה כמותו. החודר לעומקו של דבר – יותר משישתאה על כח ההשפעה של הגר"א, ישהאה על רוממות רוח העם מקבל ההשפעה. אך עם בעל תרבות עתיקה ומעודנת, שאיננו מגושם בחומריות, שאין המטבע שורש נשמתו, רק עם שיש לו נפש פיוטית ולב מתרגש הוא מסוגל להיות מושפע מקלסתר-פניו ומדותיו של גאוניו – גם לאחרי שכבר עברו דורות ויובלות מאותו הזמן שבו חיו ופעלו והשפיעו; ואולם ברור הדבר כי גם המשפיע צריך להיות "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", מאותם הצדיקים "הגדולים במיתתם יותר מבחייהם", דיוקנא עילאה של מקוריות ושל מוסריות – חד בדרא, או בדורות. מתכונתם של יחידי סגולה כאלה שהם ומעשיהם וחייהם אינם נשארים סגורים בתחום ההיסתוריה של בני דורם לבד, אלא שהם מכבדים את מקומם וסביבתם, והשפעתם הולכת ומתפשטת ומתרחבת גם לאחרי פטירתם.

גם רבי מרדכי עלישברג [קודמו של הרב קוק ברבנות קהילת בויסק] היה אחד מבני עליה כאלה, מופת לרבים ונס להתנוסס. גם אני שישבתי על כסא הרבנות בבויסק, הושפעתי שפע רב מדעותיו והשקפותיו של אותו גאון וצדיק מבויסק, שהיה אחד מגדולי הרוח המעטים שחדרו לתוך עומקה של המחשבה הציונית האמתית, המקורית, זאת המחשבה הספוגה כולה מרוח-חיים של קודש ישראל לה', ושהוא, רבי מרדכי רבה של בויסק היה מביע אותה כפעם בפעם כשהיה בא במשא-ומתן עם חבריו הגאונים בדבר עבודת "חבת ציון".

בשלושה דרכים ארץ ישראל נקנית במחשבה, בדבור ובמעשה. כלפי שלושת הדרכים האלה מכוונת הייתה השבועה שנשבענו על נהרות בבל: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (מעשה); תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי (דבור); אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (מחשבה); ובשעה שהתעועררה האהבה הלאומית הטבעית, והגעגועים לארץ ישראל נתגברו, הקים לנו הבוחר בציון שלשה רועים, גאונים וצדיקים שהעמידו את עצמם בשורה הראשונה של הבנים-הבונים: הרבנים הגדולים רבי מרדכי עלישברג, מורי ורבי רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) ורבי שמואל מוהליבר.

האחרון היה רב פעלים בעבודתו המעשית לטובת הרחבת הישוב העברי והפרחתו בארץ ישראל. מורי ורבי הנצי"ב שהישיבה הקדושה בולוז'ין היתה נשמת נשמתו והיה עמוס בעבודה, קשה היה לו להשקיע את עצמו לתוך עבודת "חבת ציון" בפועל ובמעשה, אבל הוא היה ראש המדברים בכל הנוגע לעבודת הישוב, כל גופו היה מרתת ופניו היו משתלהבות כשהיה מ ד ב ר על קדושת הארץ ועל החובה הקדושה המוטלת עלינו לקומם את חורבותיה; ורבי מרדכי עלישברג היה היותר מעמיק במחשבותיו על אודות התנועה הלאומית ודרכיה. כל נים מנימי לבו היה מאורג ומקושר עם ארץ ישראל, זאת היתה מעין "אתדבקות רוחא ברוחא", ודומה היה כאילו נתגשמה ארץ ישראל במוחו ובמחשבתו, וכאילו קמה בקרבו לתחיה בנחשול של אהבה תמידית וסוערת ומתוך כווץ של צער – כח מולדת טמיר ואיתן".


[מתוך: סיני, קובץ ו', עמ' ג'. נרשם ע"י הרב י"ל מימון זצ"ל]

בתמונה נראה הנצי"ב - ראש ישיבת וולוז'ין ומו"ר של הרב קוק זצ"ל