האם הרב קוק המציא דרך חדשה?

אנו מביאים שאלה ותשובה חשובים מאוד שנשלחו לחברים מקשיבים, סיכום מעשי בנקודות על דרכו של הרב קוק.

שאלה: לחברים מקשיבים שלום!
רציתי לשאול שאלה שמאוד מפריעה לי בעניין השקפה:
ידוע שהזרם הדתי לאומי התחיל קצת לפני קום המדינה וזרם זה הולך על פי דרכו של הרב קוק, הרב קוק היה רב גאון ועצום מאוד, היו הרבה רבנים שהעריכו אותו מאוד על גדולתו וצדקותו אך התנגדו באופן נחרץ לדעותיו,
השאלה שלי היא:
הרי עד לפני קום המדינה כל הדתיים היו רק חרדים והיו רק את הרבנים החרדים, והנה פתאום בא הרב קוק שיש לו דעות שונות בנוגד לכל החרדים והרבנים שלהם וכל הרבנים מתנגדים לו ואפילו בקרב משפחתו- אחים שלו ודודים שלו התנגדו לו, אז יוצא שהוא אחד נגד רבים, אז איך זה מצדיק את כל האנשים שפתאום הלכו אחריו הרי הוא היה רב אחד נגד כל הרבנים הצדיקים בתקופת הישוב הישן בארץ ישראל וכל הרבנים אמרו שהוא טועה ובכל זאת אנחנו, הדתיים לאומים הלכנו אחריו, הרי גדולי ישראל אמרו לא ללכת ונו הלכנו והקמנו את המזרחי שהרי הרב קוק היה אחד בין כולם- הוא היה הרב היחיד בתקופה ההיא שסבר אחרת משאר הרבנים ואז ממנו יצאו בניו שהם גדולי עולם והנהיגו את המזרחי, ואחר כך הצטרפו כל הרבנים של הציונות הדתית אבל לפני כן כולם התנגדו לדרך הזאת אז איך יתכן שהלכנו אחרי דרך שכל הרבנים התנגדו לה חוץ מרב אחד???
אני יודעת שהרב קוק הוא רב גדול, גאון ועצום וגם החרדים סוברים כך, וגם כל הרבנים שהתנגדו לו בתקופת קום המדינה סברו כך! אבל איך אנחנו מסבירים את מה שעשינו, שהלכנו אחרי אחד שכל הרבנים היו נגד דעותיו ואמרו שהוא טועה, וחוץ מזה, אנו רואים היום איפה הרב קוק ואיפה הדתיים לאומים- המזרחי של היום, היום אנו מרשים לעצמנו (הרבה דתיים לאומים) לעשות צבא ללא הסדר, ללכת לסניפים מעורבים בבני עקיבא, ברוב הבתים יש טלויזיה, אנו מרשים לעצמנו ללכת לצבא עם בנות לומר הלל ביום העצמאות ויום ירושלים כשרבנים אמרו שמיום שאין לנו את הסנהדרין הגדולה אסור לקבוע חגים חדשים וימים טובים לישראל ואמרו על זה יהרג ואל יעבור, מי אנו שנבוא ונגיד שזה מצוה, אנו מרשים לעצמנו לרקוד ביום ירושלים ברחובות העיר בנים ובנות למרות שהתורה אוסרת ריקודי בנות ברחוב בפרט כשזה מעורב ובנים עוברים ומסתכלים ונכשלים, לעשות טקסים מעורבים ביום ירושלים, ללכת בלי גרביים, חשוף, צמוד, קצר, לקרוא ספרים אסורים ולשמוע שירים אסורים שהרי אין כמעט דתי לאומי שלא מחובר לאינטרנט ולא רואה סרטים וכו', ואם כל זאת אנו חושבים שאנחנו בסדר והדרך שלנו בסדר למרות שיש בה המון מכשולים ולמרות שבתורה תמיד כתוב שצריך להתרחק מהמכשולים,אנחנו באנו ובנינו לנו דרך שיש בה אין ספור מכשולים, ובמקום לקחת את הדבר הכי חשוב בעולם הזה שהוא התורה והמצוות, ובמקום שהגברים ישבו וילמדו כל היום תורה שזוהי בעצם תכלית החיים הם יוצאים לעבוד ובמקום לקחת את הדבר בכי חשוב - התורה לוקחים את הדבר הפחות חשוב - הגשמיות והעולם הזה והופכים אותם להכי חשובים לשאיפה, הרי תמיד גדולי ישראל מסרו את הנפש כדי ללמוד עוד ועוד תורה, נכון, הם גם עבדו אבל כל כך השתוקקו ללמוד תורה ובכל דקה פנויה עזבו הכל ושקעו בתורה כי פעם זה היה הכרחי לעבוד ומי שהיה לומד כל היום זה היה מסירות נפש,( אבל היום יש הרבה קצבאות ועזרות ומלגות לאברכים ומי שלומד כל היום תורה לא רעב ללחם...)והיום... מה אומרים??- למה החרדים כל היום לומדים תורה, שיצאו לעבוד אם הם רוצים כסף, פעם מסרו את הנפש בשביל זה והיום אנו שואלים למה צריך את זה, ואומרים על אלה שעושים את זה שהם משתמטים... הרי זה התכלית שלנו בעולם הזה,
אני מבינה שיש אנשים שלא מסוגלים לשבת וללמוד כל היום תורה, נכון, יש כאלה, אבל כשאני מבינה שהשאיפה שלי היא תורה ורק תורה וללכת עם התורה עד הסוף אז אני מבינה שמי שלא עם התורה עד הסוף הוא כבר סוג ב' ואני הרי אשאף לסוג א' כי למה שארצה סוג ב'???
ומה קורה איתנו אנחנו במקום תורה שואפים להוציא תואר באוניברסיטה אבל הרי התורה זה התכלית אז למה שלא נלך איתה, נכון אנחנו הדתיים לאומים מכניסים גם תורה ובהסדר לומדים תורה, אבל מה, אצל רובינו התורה לא במקום הראשון, אלא יש דברים שהם יותר חשובים לנו ממנה,
(ובתכל'ס, כמעט תמיד כשחוקי התורה וחוקי המדינה ניפגשים אנו, המזרחי הולכים אחר חוקי המדינה)
ובננו, אנו רואים שכשמדברים על חרדים ועל דתיים לאומים, כשמסתכלים על הרבנים שלהם ועל הדרך שלהם ושלנו, של מי נראה דרך שהולכת עד הסוף עם האמת שז\והי התורה והמצוות ולא מתפשרת ולא שמה את התורה בעדיפות שניה וביננו כשאנו מדברים על חרדים אנו באים מקטע שהם יותר דתיים מאיתנו ויותר הולכים עם ה', וני מדברת על החרדים באמת ולא על אלה עם הפוזות, ולא על החפיפניקים שבהם, תמיד כשנראה חרדי שעושה משהו שהוא לא בסדר נגיד: החרדים האלו, נגיד: ככה מתנהגים החרדים?, זה חרדי? וכו', למה? מכיון שמבחינתינו הם הכי דתיים, בלי להתפשר, אז כביכול איך הם עושים דבר כזה?...
תקשיב שניה, אני יודעת שאני נשמעת מאוד קיצונית ושאני נשמעת איזה חרדית מדופלמת שכל דבר נגד, אבל באמת אני דתית לאומית בדיוק כמוך וכמו כולם, ואני בדיוק בהשקפה הזו, אני גם לא מבינה את החרדים בהרבה דברים, קשה לי אם איך שהם נראים, ולכן שאלתי את מה ששאלתי, יצא לי לדבר עם איזה אחת שהעלתה בפני את כל הנ"ל ואני פשוט חייבת תשובות לסתור את מה שהיא אמרה,
לא יודעת מה תעשה: תחקור, תשאל רבנים וכו' אני מאוד מבקשת שתענה לי תשובה מקיפה וטובה, תשובה שתספק אפילו את החרדים שמתנגדים לנו, אני רוצה תשובה שלא תשאיר בי אי אלו שהם ספקות לגבי צדקת הדרך! (ואם תוכל להתיחס לכל הנקודות שכתבתי, ועל הרב קוק בפרט!)
ועוד משהו...
עכשיו אנו רואים שבתוך הזרם הדתי לאומי יש גם את החרדלניקים - חרדים לאומים, אז חשבתי למה הם קוראים לעצמם חרדלניקים? כיון שהם בהשקפה דתית לאומית אבל מקימים מצוות כמו החרדים, אז הם כאילו מחקים את החרדים, אז הם כאילו אומרים לנו החרדים זה הכי טוב ואנו מנסים לחקות אותם, למה שלא יחקו את הדתיים לאומים הרגילים? ודרך אגב רובם בסוף מתחרדים...
וגם אם נשים לב, אם נשווה את החרדים אלינו נכון אצלם יש חפיפניקים וגם אצלינו יש כאלו, אבל כשמסתכלים על החפיפניקים שלנו מדובר בחבר'ה שהולכים בנים בנות, שומעים זמרים חילונ'ים, מבקרים בקולנוע ורואים סרטים עם המון פריצות וכו', מתלבשים כמו חילוניים (וכמו הגויים) ובסופו של דבר גם מורידים את הכיפה, כל מה שמעניין אותם זה אופנה ובנות וכל תענוגי העולם הזה והדבר האחרון שמעניין אותם זה דת ותורה, למרות שהתורה היא תכלית החיים ואליה אנו צריכים לשאוף, ולעומת זאת נשים לב שכשאומרים חפיפניקים בציבור החרדי מתכונים לחבר'ה שלא לומדים כל היום תורה ולבנות שקצת הולכות בצורה רחובית עם גינסים וכו' והם כבר נקראות מקולקלות וגם הם עדיין הולכות עם גרביים ולא לובשות חשוף ואילו אצלנו הדתיים לאומים הבנות הכי טובות שלנו הולכות בלי גרביים, וגנסים אצלנו זה מה הבעיה בזה!?... איך אתה מסביר לי למה יש כל כך הרבה התרות בדרך שלנו ובציבור שלנו וכל זאת עוד מלכתחילה???
וגם איך יש כל כך הרבה ספקות בדרך הזאת בעוד שבדרך של החרדים אין ספקות, וגם כולם אומרים שיש דרך אחת והדרך לאמת הזו (שהיא התורה והמצוות) היא אחת, אז מהי הדרך האחת הזו??? הרי אין שתי דרכים שהם טובות אם כן מהי הדרך וכיצד בוחרים דרך???
אני חוזרת שוב, חשוב לי מאוד לשמוע תשובה מקיפה וכינה ובאמת כינה!
תשובה שתשפוך אור על כל הדרך הדתית לאומית, למה מלכתחילה צריך דרך שיש בה כל כך הרבה ספקות ולמה בחרנו בדרך הזו כשכל הרבנים מסביבנו היו נגד הדרך ונגד הדיעות האלו, ובאמת אני לא באה מקטע של לצאת נגד מישהו ונגד זרם מסוים שהרי כבר אמרתי שעד היום הייתי דתית לאומית ג-א-ה!!! ואני עדיין כזאת! אבל אני חייבת תשובות שיסתרו את כל הנ"ל כדי שאני אמשיך להיות גאה בכך שאני דתית לאומית ולא להיות בספקות כל פעם כשאני מדברת עם חרדי והוא מביע בפני ספקות על הדרך הזו, אני רוצה תשובות כדי שאני אהיה בטוחה ללא ספק שזוהי הדרך שלי ואני איתה ושזוהי באמת דרך אמיתית שכל התכלית שלה לשאוף לקיום תורה ומצוות בלי לנסות להתפשר על כלום ובלי לנסות לחקות את החילוניים ובלי לנסות לעשות לנו דרך קלה יותר ומתפשרת, אלא לדעת ולהבין ולהסכים ולהיות בטוחה שזוהי הדרך שלנו וזוהי באמת הדרך הטובה ששם צריך להיות! (וששם הקב"ה רוצה שנהיה!) וגם כשאני אדבר עם אלף חרדים הם לא יצליחו לשכנע אותי!!!
מקוה באמת לקבל תשובה אחת טובה ומקיפה פעם אחת ולתמיד ושלא יהיו לנו ספקות בענין צדקת הדרך וגם אם לא אז לנסות להסביר את כל מה שכתבתי...
בהצלחה!!! (וסליחה על האורך...)
תודה רבה רבה רבה!!!
דתית לאומית שהיתה ג-א-ה ומקוה להמשיך להיות ג-א-ה בעזרת ה'!!!

תשובה: שלום לך,
שמחתי לראות את הרצון ואת ההשקעה שלך בבירור דברים כדי למצוא את הדרך הטובה והנכונה ביותר לחיות בה. העלית הרבה נושאים חשובים ואני מקוה שאוכל בעזרת ה' להתייחס לכולם בקיצור, כי אלו נושאים שאפשר לכתוב עליהם (וגם נכתבו עליהם) ספרים רבים. אשמח לקבל כל תגובה או שאלה נוספת.

א. התייחסות לגופו של עניין, ולא לגופו של מחנה
דבר ראשון הייתי רוצה להתייחס לגישה הכללית לכל נושא ה"מחנות" השונים. מובא בגמרא שכשאדם עולה לשמים, שואלים אותו "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? ציפית לישועה?" אבל לא כתוב ששואלים אותו "לאיזה מגזר היית שייך? למי הצבעת? איזה כיפה חבשת?". לכן נראה לי שאנו צריכים לעסוק פחות בשאלה "לאיזה מגזר להשתייך" ויותר בשאלה "מה הדבר הטוב והנכון לעשותו". אני חושב שדי ברור שבכל ציבור וציבור של שומרי התורה יש דברים טובים יותר וטובים פחות. אין ציבור אחד שהוא מושלם ושאין לו מה ללמוד מהציבורים האחרים. לכן גם ברור שבכל נושא ונושא אנחנו צריכים לברר לגופו של עניין מה הדבר הנכון לעשותו, ולא להסתפק בכך שבמגזר פלוני מקובל לנהוג בצורה מסויימת. בשאלה שלך העלית הרבה עניינים שונים שכל אחד מהם ראוי לדיון בפני עצמו, ואי אפשר לכלול את כולם תחת כותרת אחת.

ב. ה' הוא המלך
כשאנחנו באים לברר מה הדבר שנכון לעשותו, אנחנו באים לברר בעצם מה רצון ה'. חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו, כדי להבין שאין לנו מקורות סמכות אחרים מלבד רצון ה', שאמור לכלול בתוכו את כל הדברים החיוביים בחיים. לכן אגב אני לא כ"כ אוהב את המושגים "דתי-לאומי" או "ציונות-דתית" שמשתמעים כאילו יש את עבודת ה' ויש גם "עוד משהו". ובאמת לצערנו ישנם אנשים רבים שחיים בשני עולמות: עולם ה"דת" ועולם התרבות החילונית. החיים הכפולים האלה יוצרים הרבה התנגשויות שהתורה פעמים רבות מפסידה בהן. לכן הבסיס לכל השקפת העולם שלנו צריך להיות ש"ה' הוא המלך" ואין עוד מלבדו.

ג. נאמנות שלמה לתורה ולמצוות
הרובד הבסיסי ביותר של רצון ה' יתברך מאיתנו, הוא כמובן התורה והמצוות שקיבלנו ממנו. לכן המשמעות הבסיסית ביותר של הנאמנות לרצון ה', היא שעלינו לשמור את התורה ואת מצוות ה' בצורה הטובה ביותר שאנו יכולים, ולהתרחק מכל מכשול בעניינים האלה. ואם יש מקומות שלא מקפידים בהם על דברים מסויימים, זו באמת בעיה שצריכה תיקון. מצד שני חשוב לברר בדיוק מה התורה מחייבת אותנו ומה לא: למשל יש חיוב ללמוד תורה, אבל אין חיוב מן הדין ללמוד בישיבה דוקא; יש חיוב על בנות להתלבש בצניעות, אבל מעיקר הדין אין איסור ללכת בלי גרביים או בחצאיות ג'ינס וכו'. לכן חשוב לברר דברים כדי שלא נימָצא מוציאים לעז על אנשים שנוהגים כדין.

ד. חלק מהאידאל של התורה הוא תיקון המציאות
אמנם, בקיום המצוות כשלעצמו אין די. אחד הכללים החשובים בעבודת ה', הוא שהמצוות אמורות להתקיים בתוך מציאות מסוימת. למשל, אדם יכול לקיים את רצון ה' גם כשהוא בריא וגם כשהוא חולה. האם נאמר שמשום כך לא איכפת לתורה אם האדם בריא או חולה? ברור שהתורה מעדיפה שהאדם יקיים את רצון ה' מתוך מצב של בריאות, ולכן השתדלות לחיות בצורה בריאה היא קיום של רצון ה' גם אם זה לא נחשב "מצוה".
באותו אופן, אפשר לראות מהתורה שכל ההתייחסות שלה היא למציאות שבה עם ישראל חי בארץ ישראל, שיש לו בה שלטון ממלכתי וצבא, שאנשים עוסקים בכל המקצועות וכו'. את דגם החיים הזה אפשר לראות כמעט בכל פרשה בתורה, ואביא כדוגמה רק פסוק אחד: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי, לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

ה. קיום המצוות במציאות לא שלמה הוא חלקי וחסר
מההבנה הזו עולות כמה מסקנות: ראשית, עולה ממנה שקיום מצוות התורה במציאות שונה מזו שהתורה מדברת עליה (למשל בחוץ לארץ, או בארץ תחת שלטון נוכרי ולא בצורה ממלכתית) הוא קיום חלקי וחסר של רצון ה' גם אם המצוות נשמרות בנאמנות ובדקדוק. הדבר מגיע עד כדי כך, שעל הפסוקים המדברים על הגלות, אומרים חכמים כך (ספרי דברים פיסקא מג): "'ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם' וגו' - אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטייך, שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים". משמע מדברים אלו, שכל משמעותה של עבודת ה' בחוץ לארץ היא כהכנה ותזכורת בלבד לעבודת ה' בארץ ישראל שהיא התכלית.

ו. תיקון המציאות הוא חלק מעבודת ה'
שנית, מהבנה זו עולה שכל הפעולות שנעשות לתקומת עם ישראל, לעלייה, ליישוב הארץ ולבניינה במובן הרחב ביותר של המושג - כולן חלק מעבודת ה' כי הן יוצרות את הכלים שרק בתוכם יכולה התורה להתקיים בשלמות. החת"ם סופר זצ"ל (בחידושיו למסכת סוכה) השווה את עבודת האדמה בארץ ישראל להנחת תפילין(!) וכתב שכשם שאי אפשר לומר "לא אניח תפילין כי אני לומד תורה" כך אי אפשר לומר "לא אעסוק בעבודת האדמה כי אני לומד תורה". ובמקום אחר כתב שכך הוא גם בכל העבודות והמקצועות שמועילים לחיי הכלכלה בארץ.
לכן אין זה נכון לומר ש"רק לימוד התורה חשוב וכל השאר הבל". נכון שהתורה היא העיקר, אבל גם כל העיסוקים המועילים האחרים הם טובים וחשובים והם לכתחילה ולא בדיעבד, ומי שליבו נוטה אחריהם צריך לדעת שזה רצון ה' ממנו, ועליו לשלב את לימוד התורה ביחד איתם. ודבר זה נכון גם בחיי האדם הפרטי: כל פעולה חיובית וכשרה שהאדם עושה כדי להיות בריא יותר, שמח יותר, בעל נפש עשירה יותר וכו' - אם הוא עושה זאת לשם שמים, יש בכך משום עבודת ה'.

ז. הגשמיות היא הכלי לרוחניות, ואינה צריכה לסתור אותה
שלישית, מכאן עולה הבנה כללית יותר בכל מה שקשור ליחס בין הרוחניות והגשמיות בעולם. ישנה הבנה רווחת שאנחנו נמצאים בעולם במאבק בין רוחניות וגשמיות, ושרוחניות = טוב וגשמיות = רע (או לכל היותר – הכרח). ההבנה הזו גורמת לאנשים ולציבורים מסויימים לזלזל בגשמיות, ויש כאלה שהיא מביאה אותם ליחס שלילי דוקא כלפי הרוחניות, כי הגשמיות חשובה בעיניהם והם מרגישים שלזלזל בה זה דבר לא נכון.
ואולם, ממה שראינו יוצא שהגשמיות היא כלי שבתוכו מופיעה הרוחניות, כי האידיאלים הרוחניים יכולים להתקיים בשלמותם רק בתוך מציאות גשמית מתוקנת ומפותחת. ולכן לגשמיות בתור שכזו – יש חשיבות (רוחנית!) משל עצמה. הגשמיות היא שלילית רק אם היא מנותקת או מתנגשת עם הרוחניות.

זהו החלק הראשון של המאמר, את ההמשך ניתן לקרוא כאן