מהות הוידוי

מה ענינו של הוודוי
בבואנו לעסוק ביו"כ, אנו רואים שהמאפיין של יו"כ הוא הווידוי, אנו אומרים וידוי 11 פעמים במשך כל יו"כ. הרמב"ם כשעוסק בהלכות תשובה כותב : "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל

המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח" וצריך להבין מדוע זה כ"כ חשוב הוידוי, הרי מה אכפת ל-ה' אם אנו אומרים בפה את מה שחטאנו או שאנו לא אומרים? ויותר מזה לא מובן מדוע טוב להתעסק בדברים הרעים, האם לא יותר חשוב לעסוק בדברים הטובים?

אין קטגור נעשה סנגיור
ועוד צריך להבין, מדוע חשוב כ"כ לספר את מעשה הוידוי, הרי למדנו בגמרא : "אמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה- לפי שאין קטיגור נעשה סניגור." וא"כ אם אנו מנסים לכסות את עוונותינו ולא לגלותם, מדוע ביו"כ אנו כל הזמן מונים את כל חטאנו.

האם ה' לא יודע את חטאנו
וכן צריך להבין, הרי ה' יודע את הכל כפי שאנו אומרים בתפילת יו"כ: "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי... אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עניך" וא"כ מדוע צריך לספר לו כ"כ הרבה פעמים על העוונות שלנו.

האחריות שבחטאים שלנו
הבעייה המרכזית בחזרה בתשובה, זה שאדם לא מרגיש שהוא אשם. הוא חושב שהוא בסה"כ בסדר. ברגע שאדם מתוודה באמת, הוא לוקח אחריות למעשים שלו, הוא מבין שהוא לא היה בסדר, הוא יודע שהוא צריך להשתפר ולשנות את דרכו, ומשם הדרך כבר קלה, משום שברגע שאדם מרגיש אשם, כואב לו על כך, והוא רוצה להשתנות.
בני אדם אוהבים לברוח מלהיות אשמים, משום שישנו מנגנון טבעי (מצפון), שלא נותן לאדם לחיות ברוגע כשהוא אשם. ולכן אדם משכנע את עצמו, במשך חייו, כל הזמן שהוא בסדר. אך ביו"כ אנו רוצים לעורר את המנגנון הזה, להתעורר לתשובה, ולכן אנו אומרים כל היום : "אשמים אנחנו", כפי שאמרו אחי יוסף, כשהתנכל אליהם יוסף בהיותו שליט מצרים. רק דרך לקיחת אחריות יכלו לשוב בתשובה. כשיוסף מרגיש שהם עצובים, הוא מתחיל לבכות, משום שרואה שהם כבר עברו את השלב המכרזי, של הוידוי, הכרה בחטא. (יוסף אמנם עוד לא מתגלה אליהם, משום שהוא מחכה לשלב השלישי של הקבלה להבא, שבא לידי ביטוי, רק אח"כ כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, ויהודה אומר ליוסף על בנימין : "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים:" שבזה רואה יוסף את האחריות השלמה של יהודה, כלפי אחיו בנימין, כתיקון החטא ממש.)

ההבדל בין שאול לדוד
אצל חז"ל אנו רואים התייחסות שונה, בין שאול לדוד, שאול למרות שחטא חטא אחד, לא זוכה להמשיך את שלשלת המלוכה, ואילו דוד זוכה להיות מלך ישראל למרות שחוטא פעמים, וכדברי הגמרא : "שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו. שאול באחת מאי היא - מעשה דאגג, והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים? - אמעשה דאגג כתיב (שמואל א' טו) "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך". דוד בשתים, מאי נינהו {מה הם 2 החטאים שחטא} - דאוריה ודהסתה {שהרג את אוריה, ומנה את העם}."
הסיבה להבדל זה, ע"פ המדרש הוא משום ששאול לא הודה בחטאיו, לעומת דוד שמודה על חטאיו : ""מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם" -"מכסה פשעיו לא יצליח" זה שאול, "ומודה ועוזב ירוחם" זה דוד."

תגובת שאול לחטאיו
כשאנו מתבוננים בחטאו של שאול, ניתן לזהות בפסוקים, ששאול מנסה לברוח מכל לקיחת אחרות : "וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ ל-ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:"

תגובת דוד לחטאיו
לעומת שאול שמנסה להסיר את האחריות ממנו, אצל דוד אנו רואים לקיחת אחריות, כפי שמסופר : "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי ל-ה' וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת:"
דוד לוקח אחריות למרות שהוא יכל לברוח ממנה בכל מיני תירוצים שונים.

טענות שהיה יכול דוד לטעון
כפי שהגמרא מעידה, דוד היה יכול למצוא תירוצים רבים ואמי ולמרות זאת דוד לוקח אחריות ונושא בה : "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א' יח) "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו'", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים (שמואל ב' יב) מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע - שביקש לעשות ולא עשה." הגמרא מעידה על דוד שהוא לא חטא, שרק רצה לעשות ולא עשה. אמנם זה לא מסתדר עם פשט הפסוקים. אך אנו רואים מכאן שהיה לדוד מפתח לתרץ תירוצים ואעפ"כ הוא לקח אחריות ואמר: חטאתי.

תירוץ נוסף שיכל דוד לתת, שהוא זיהה שבת שבע היא אמורה להיות אשתו, ע"פ הגמרא שואמרת : "תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה (קודם שהבשילה)"
תירוץ נוסף שדוד יכל לטעון, כדברי הגמרא שאומרת, שדוד חטא רק בשביל להקים עולה של תשובה : "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד {דוד המלך}... והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב: (שמואל ב' כג) "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על"? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה."
ומכל הטענות הללו, דוד מעדיף לשאת באחריות. והוא מוצא במה הוא לא היה בסדר ואומר "חטאתי ל-ה' "
זהו שורש החזרה בתשובה, לקיחת אחריות על מה שעשית.

המקור לכוח הוידוי
היסוד של דוד, שפתח את עולה של תשובה, הגיע אליו מסבו הגדול, "יהודה", שכשמו כן הוא יודע להודות על מה שחטא. וכפי שמסופר לאחר חטאו עם תמר : "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:"
וכדברי המדרש המתארים את האירוע שבו היה יהודה, ודן את כלתו כמעט לשריפה, וכשנודע לו הדבר, התגבר על בושתו הרבה, והודה שהוא אשם :"היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר (בראשית לח) "צדקה ממני" ועשאו הקב"ה נשיא, וכן היה בן זומא אומר ודורש נתביישת בעולם הזה אין אתה מתבייש מן הקב"ה לעולם הבא שהוא אש אוכלה, למה שאין בושתו של העולם הזה כלום אלא בושת עמידתו של העולם הבא, שנאמר (תהלים לב) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך וגו'."

סיכום
אנו רואים ע"פ סיפוריו של יהודה ודוד, שעיקר מה שה' דורש מאיתנו, זה לא שלא נחטא כלל, משום שכל אחד חוטא (ח"ו שאין זה מתיר לחטוא לכתחילה). אלא עיקר מה ש-ה' דורש מאיתנו, זה שאחר שחטאנו, נדע להודות ולהגיד: אשמנו, בגדנו וחטאנו. משום שברגע שאדם מפנים שהוא חטא, הוא מתעורר מייד בתשובה, ורוצה לתקן את מה שהוא חטא.
ולכן כשאמא רואה שאחד הילדים שלה לא מתנהג יפה, היא מתעקשת שיבקש סליחה, והילד לא רוצה לבקש סליחה, משום ששניהם יודעים, שברגע שאומרים סליחה, לוקחים אחריות על המעשה שעשינו. וממילא מתקנים את החטאים שלנו.

שנזכה להכיר בחטאנו, לקחת אחריות עליהם, ודרך זה לזכות למשיח בן דוד, שיקים לנו עולה של תשובה שלמה, ונראה בבניין בית המקדש. בב"א.