משה ויהושע אמרו שירת האזינו

פרשת "האזינו" הכתובה בפרק אחד בלבד, פרק ל"ב והכוללת ב"ן (=52) פסוקים [וסימנך: "כל הנותן ליבו בה, זוכה להבינה". ודו"ק] ייחודית מאד מהיבטים שונים, כגון: אין בה אף איזכור מצוותי והיא אחת משלוש השירות הכתובות בתורה [מתוך "עשר שירות שנאמרו בעולם" שאת רשימתן ניתן לקרוא בתרגום המדרשי על הפסוק הראשון של "שיר השירים" וזאת בהסתמך על מדרש המכילתא לפרשת "בשלח"], והן:
א. שירת הים שנאמרה ע"י משה ובני ישראל לאחר נס קריעת ים סוף.
ב. שירת הבאר שנאמרה ע"י בני ישראל לאחר שניתנה להם "באר מרים".
ג. שירת האזינו שנאמרה ע"י משה כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם... כמו שכתוב: "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".

וגם אמנה, שירה מיוחדת זו ואשר הרמב"ן, בהסתמך על מדרש "ספרי" לפרשת "האזינו", כותב לגביה ש"יש בה עכשיו, יש בה לשעבר ויש בה לעתיד". ויתרה מכך, "היא כוללת את כל העתידות", סגנונה מליצי ואינה כתובה בצורת פרוזה אלא בצורה שירית, דהיינו:"אריח על גבי אריח, ולבנה על גבי לבנה". כמו כן, שירה זו עמוסה בתובנות מיסטיות, מוסריות, אלוהיות, כמו גם, תובנות ארציות שמתבטאות "הלכה למעשה" בדפוסי התנהגות טריוויאליים שכל יהודי, בכל אתר ובכל זמן אמור לבצען "מידי יום ביומו".
ונראה לנו לקבוע, שזו הייתה כוונתו ומסרו העמוק של משה רבנו בבואו להזהיר העם ביום האחרון לחייו כשפתח ואמר: "האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". כלומר: הדברים/הדיבורים שאני עומד לומר לכם היום, עם ישראל, ממש לפני היפרדי מכם לנצח הם דברים/דיבורים שעיקרם ובסיסם כולל את שלושת הזמנים: עבר, הווה ועתיד ואשר ישמשו אתכם כ"ספר הוראות עתידי" וכ"צידה לדרך", יכללו עיניינים אלוהיים/שמיימים, כמו גם, עיניינים ארציים/אנושיים".

ונשאלת השאלה: ע"י מי נאמרה, באמת, שירת האזינו לפני בני ישראל? האם ע"י משה לבדו? האם ע"י יהושע לבדו? או, אולי, ע"י הצמד המיוחד, קרי: משה ויהושע יחדיו?!

אין כל ספק, שמקריאת הפסוק הראשון, פסוק מ"ד, מיד לאחר סיום פסוקי שירת האזינו אנו למדים בפשטות, שמשה ויהושע, תלמידו ומשרתו הנאמן, הם שאמרו את השירה יחדיו, כעדותה של התורה: "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת... הוא והושע בן נון". למותר לציין, שבעקבות פשט הפסוק כל מפרשי התורה לדורותיהם מציינים עובדה חשובה היסטורית זו. ואם כן, מה ראה משה לצרף אליו את יהושע? מדוע לא אמרה לבד?!
הרב משה צבי נריה זצ"ל בספרו "נר למאור" מצטט את דברי קודשו של מרן הרב קוק זצוק"ל המסביר שאמירת שירת האזינו ע"י משה ויהושע ביחד מסמלת את השילוב האלמותי של: "אורייתא, סתים וגליא", כלומר: תורת ישראל במהותה יש את השילוב הנצחי של הסתום והנגלה. וכיצד? – משה רבנו, בתקופת המדבר, מגלה את הצד הפנימי/הנסתר של התורה וכאשר ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל "הגיע תור הגילוי", דהיינו: הגיע הזמן לגלות את הצד הנגלה שבתורה והדבר נעשה ע"י יהושע. קריאת השירה ע"י משה ויהושע יחדיו הם יותר מסמל ומסימן לעם ישראל ש"הנגלה והנסתר שבתורה אינם דברים נפרדים, אלא, באותו מקום ובאותו זמן, פועל ומשפיע גם הצד הגלוי וגם הצד הסתום".

ונראה לנו להוסיף שאמירת השירה ע"י משה ויהושע יחדיו, מסמלת יותר מכל ו"מעידה יותר מאלף עדים" על מידת הענווה העצומה שהייתה במשה רבנו ע"ה. דווקא עכשיו, ברגעיו האחרונים משה מתעלה ומתכוון "להגדיל את מעלת יהושע לעיני הכל" [אבן עזרא על אתר]. משה רבנו, בניגוד למנהיגים אחרים שהקנאות והעין הצרה גורמים להם להמעיט מיוקרתו ומכבודו של האיש ש"מועמד להחליפם" שולט היטב ביצריו ומוכיח לכולם שמידת הענווה שבו היא המידה הנכונה "אשר יבור לו האדם". מעשה הירואי ומיוחד זה מצטרף אל מעשים ידועים עוד מן העבר של משה, כגון: תשובתו של משה להקב"ה "שלח נא ביד תשלח" כאשר הוא מתבקש להיות מושיען וגואלן של ישראל ממצריים, או, תגובתו המדהימה בעוצמתה "מי ייתן כל עם ה' נביאים" כשהוא שומע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה ואומרים: "משה מת ויהושע מכניס את העם לישראל".
מעשים גדולים אלה של משה מאששים את קביעתה של התורה [בהעלותך, במדבר י"ב, ג']: והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
כתיבה וחתימה טובה!!!