בגרות בחיבור אל האומה

סיומה של חופשת הקיץ לפני כחודש סימנה בעבור תלמידי השמינית בישיבות התיכוניות ובאולפנות את הכניסה לשלב הסופי של המירוץ לעבר קו הסיום. המירוץ לעבר הישגיות והצלחה בלימודים.
במהלך שנות התיכון, בייחוד בשמינית, חווים התלמידים, מעבר לחוויות השגרתיות של הלימודים והבגרויות, חוויות ואירועים משמעותיים במישור החברתי שמטביעים את חותמם ומותירים רושם עמוק אצלם. חוויות שמצליחות לשנות את תפיסת עולמם, מחשלות, "פותחות את העיניים" ומבגרות.
לרוב, השמיניסטים יוצאים להתנדב בקהילה במסגרת "לאורו נלך", ישנם שיוצאים למסע שורשים בפולין, וגם כאלה שבשנה זו עושים של"פ בערי פיתוח. דרך ההתנדבות הם נחשפים לחיים האמתיים, אל העולם שנמצא מחוץ לכותלי בית ספר ושערי הישוב, ובאמצעותה הם לומדים להקשיב. דרכה הם גם יספגו ערכים כמו ערך הדאגה לכלל וערך האכפתיות.

בשנים האחרונות התפתחו שני יוזמות חינוכיות חיוביות שנהפכות להיות פופולריות יותר ויותר בקרב הישיבות והאולפנות. פרויקט ראשון ומוכר יותר הוא "גשר", תנועה המבקשת ליצור נתיבי הבנה בין דתיים לחילוניים. לראשונה נפגשים תלמידים דתיים עם חילונים בני גילם. הנציגים החילונים באים מרקע שונה ורגילים לאורח חיים אחר, ולרוב מייצגים תרבות ריקנית, נהנתנית ונטולת ערכים. אך במפגשים אלו המשתתפים מגלים יצירתיות, הבנה, ומוכנים לגשר על הפערים התרבותיים באמצעות דיון וליבון סוגיות ומחלוקות. במפגשים מתברר שהבנים בקבוצה מתקשים להגדיר את תפיסת עולמם ולהתמודד עם סוגיות כבדות משקל, ומנצלים את המפגשים למשחק כדורגל בעוד הבנות יושבות במעגל עם הנציגים הדתיים והן אלה שבעצם משתפות פעולה.
הפרויקט השני, ויחיד במינו, הוא "שבת חרדים". "שבת חרדים", למי שנתקל בצמד המילים האלו בפעם הראשונה, היא שבת ייחודית וקסומה שמתקיימת בלב ליבן של שכונות חרדיות סגורות כמו "מאה שערים", וכוללת מסע בין חסידויות ובחצרות אדמו"רים, טישים וסעודות אצל משפחות. כל משתתף לוקח מהשבת חוויות, רגעים, מראות, תחושות, סיפורים ותובנות. "שבתות חרדים" מותירות רושם עמוק ודרכן נחשפים לעולמות, לתרבויות, למנהגים ולצורות לבוש לא מוכרים, שטומנים בחובם סודות, ומסורת עשירה רבת שנים.
ראוי לציין גם את פרויקט "לאורו נלך", שתפס תאוצה בקרב ישיבות, אולפנות ואפילו תיכונים חילוניים, שמקוצר היריעה לא אפרט על הארגון, תוצאותיו והחוויות שיש למתנדבים ממנו, אך גם במסגרתו נפגשים עם עולמות, תרבויות ובעצם, עם החיים האמתיים.
השנה צירך אפוא להניף את דגל החיבור, האחדות וההבנה בין חלקי העם. כילדים, בבית הספר הממלכתי דתי, לימדו אותנו, או שדאגו להעביר לנו את המסר המוטעה שחילונים פירושו דיסקוטקים, ים מעורב, התפרקות והמזרח הרחוק. המסר חדר עמוק כך שהמילה "חילונים" ישר העלתה במוחנו את האסוציאציות המוטעות האלו. לימדו אותנו שרובם חסרי תוכן, ריקנים ונטולי ערכים. "שטיפת המוח" גיבשה תפיסה שאנחנו טובים יותר. איכותיים יותר. בקיצור- סוג א'. כמובן שזו טעות גדולה לחשוב כך, והיא עלולה לגרום לקרע בחברה. אבל למרות זאת מסתמן בקרב בני נוער דתיים הזדהות וחיבור דווקא אל עמיתם החילונים. במיוחד בתקופת הבגרות שבו הילד מעצב את אישיותו ומגבש את זהותו. עם השנים הנוער הצעיר מאמץ לו הרגלים ודפוסי התנהגות שמאפיינים יותר חילונים, בעוד הוא רואה בחרדים- פרימיטיביים, שונים, מוזרים.
המציאות לצערנו מוכיחה שלתופעה הזאת יש השלכות שליליות. אצל החילונים יש תכונות והרגלים טובים, אבל דווקא הנוער הדתי יונק את אותם הרגלים ודפוסי התנהגות שליליים שמצויים בהם. אינני סוציולוג, ולא איש חינוך מנוסה, אבל אני יכול לתלות את הסיבה לתופעה בחוסר ההכרה בחשיבותו, בערכו ובתרומתו דווקא של הציבור החרדי. בראייה סלקטיבית ומעוותת של חייהם שלרוב מתאפיין בריבוי ילודה, דלות ומחסור, לבוש שחור ודעות פוליטיות שונות. אולי זה בגלל שיש יותר מכנה משותף עם החילונים כבני אדם "חופשיים", וזה מושך בני נוער להזדהות עימם, ועם ה"חופש" שהם מייצגים. או שמא מהפחד שמביא לריחוק וסלידה מהם, או כי אינם מהווים איום ואתגר.
לכאורה יש יותר משותף עם החרדים, אבל אם נעזוב לרגע את הסיבות בכל זאת לניכור ולחוסר ההזדהות, הרי שפרויקט מסוג זה כמו "שבת חרדים" ומפגשי "גשר" הם יוזמות ראויות ובהחלט מכוונות למטרה חשובה של אחדות האומה. בעקבותיהם נפתחות הזדמנויות לגלות עולמות חדשים, ו"שבת חרדים", היא הזדמנות להראות להם את העולם שיש להם פחות הזדהות עמו, ואף מגלים חוסר עניין להציץ בו ושכל חיכוך עימו יוצר מצדם ריחוק.
שבת כזאת היא מעין "קירוב קרובים". מסיפורים שהתגלגלו לאוזניי אני יכול להעיד שהחוויות הם מדהימות ומיוחדות והתגובות החיוביות הן לרוב. חברים שהשתתפו בשבת תיארו בהתרגשות שבחסידות "קרלין" התפילה נאמרת בקול רם ועם הרבה עוצמה והתעלות. חוויה שיכולה ללמד על הצורך להשתפר בתפילה. ב"בעלז" יש גבאי שתפקידו לדפוק על השולחן כדי להורות על סיום הברכה של החזן שלא נשמעת מרוב רעש וצעקות. כאן ניתן ללמוד על הצורך במשמעת. אפשר ללמוד הרבה, וגם על הקפדה על צניעות, כפי שבא לידי ביטוי בחוסר תגובה של בעלת הבית לאמירת תודה מצד המתארחים הדתיים. זה מין "גשר"- רק שזה נעשה מול חרדים, ואולי, מי יודע, נזכה ל"מצווה טאנץ'" (ריקוד שמקובל בקרב הפלג החסידי ביהדות החרדית) החרדים והדתיים ביחד, יד ביד, ובלי שימוש במטפחת.
המציאות החברתית הישראלית היום, יוצרת הפרדה קבועה בין דתיים לחילוניים, ובין דתיים לחרדיים במוסדות החינוך, בתנועות הנוער, במקומות הבילוי ועוד. לכן, קיימת חשיבות רבה בקיום מפגש בין חלקי העם היוצר הזדמנות להתנסות בחיים משותפים, הלכה למעשה. המפגש שיחשוף את האחר כאח, בוחן את הגדרת זהותו ויוצר בסיס משותף לדיון, לדיאלוג, על אף חילוקי הדעות.
השנה, בשמינית, מן הראוי שהישיבות התיכוניות והאולפנות יאמצו יוזמות אלו וישלבו אותן בלוח הזמנים והיעדים, מעבר למאמץ שמושקע בבגרויות. ביצוע היוזמות לא ממש תבטיח את אחדות מושלמת, אבל בהחלט תקדם את העם עוד צעד קדימה בדרך לאחדות האומה. ובעיקר ייצור פה דיאלוג פורה ועמוק בינינו לבין מגזרים אחרים. לצערנו אנו רואים שיש יותר השקעה שמופנית לגישור עם שמאלנים/ צפונים/ ערבים. במיוחד במציאות הישראלית הנוכחית ראוי להפגיש את בני הנוער עם חילונים ועם חרדים, כך שתבנה קרקע פוריה להבנה והזדהות, והעולם הדתי ייחשף גם בפני חילונים וחרדים, ואולי בעז"ה מהצעירים תצא בשורת האחדות. חודש הרחמים והסליחות הוא זמן לחשבון נפש לאומי, וסוגיית אחדות האומה צריכה לעמוד בראש מעייננו ולרכז למענה את כל העם בשאיפה אמיתית לקרב אותה, ובעז"ה נעשה ונצליח.