יע"ל קג"ם

הגמרא

.סנהדרין, בבא מציעא וקידושין מביאה ש"הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם", ומכאן שהלכה כרבא בכל המקומות האחרים. נראה ששש מחלוקות אלו, שבהן, בניגוד למאות המחלוקות האחרות, הלכה כאביי, דורשות עיון מיוחד - מה נשתנה בהן, שהלכה בהן כאביי?[1] למרבה תמיהתי לא מצאתי עדיין בראשונים התייחסות לשאלה זו, או לקשר בין ששת המקרים! גם באחרונים אין התיחסות, לכאורה, לסוגיה זו, מלבד אחרון אחד - הצל"ח בסנהדרין כז.

וכך הוא כותב שם:

"לפי שאיתותב רבא ביאוש ממילא בטלה דעתו גם בעד זומם, ולפי שבטלה דעתו בעד זומם בטלה דעתו גם בלמ"ד. . . ומיהו אבוהון דכולהו יאוש שמשם התחיל התיובתא לצמוח לכל הני".

סתם ולא פירש באופן תמוה ביותר!![2] ברור שהבנת שורשי המחלוקות והסיבה לפסיקה כאביי תוביל גם להבנה במהות מחלוקת אביי ורבא.

הרב קוק, ב"עין איה" שהבאנו, אומר: "ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב לחכמה המעשית, ע"כ לעניין הלכה יוכל להיות מכוון יותר שתהיה הלכה כמותו". פסיקת ההלכה המעשית מוכרחת שתהיה ע"פ המציאות המוצקה, הנראית, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", בפסק דין אין מקום לפלפול רב משמעויות בלשון הכתובה או להתחשבות במרחב אין סופי של הבנות וחילוקים. ולכן קובעת הגמרא ככלל גורף שהלכה כרבא, איש ה"חכמה המוגבלת", לעומת אביי[3]. אולם במקרים שבהם אביי יהיה צמוד יותר ל"חכמה המוגבלת", הרי שההלכה תהיה ללא משוא פנים, כאביי.

וזה, לענ"ד, החוט החורז את היע"ל קג"ם - מקרים שבהם אביי ורבא חורגים ממדתם ו"מחליפים" את תפקידיהם - וממילא מתקרב אביי לדרך המקובלת על ההלכה, והלכה כמותו.

י' - יאוש שלא מדעת
בתחילת פרק שני בבבא מציעא (דף כא.) מביאה הגמרא מחלוקת אביי ורבא ב"יאוש שלא מדעת", אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש[4], לענ"ד, דעתו של אביי הרבה יותר קרובה למציאות, איך אפשר לאמר שאדם התיאש מהחפץ "דהא לא ידע דנפיל מיניה" (אביי שם), ואילו רבא, בחריגה ממדותיו, מסתכל כאן על הצד המופשט - הגמרא, כדרכה, מכריעה לטובת הדרך המציאותית.

ע' - עד זומם
בסנהדרין כז. דנה הגמרא ממתי נפסל עד זומם, האם עד שהוזם על עדות שהיתה לפני זמן מסויים פסול מהזמן שהוא העיד (וכל מה שהעיד בזמן זה מבוטל), או מהזמן שהוזם. אביי סובר שהוא פסול מזמן העדות, ולומד זאת מפסוק מפורש בתורה "אל תשת ידך עם רשע" - והוא הרי קרוי רשע מזמן עדותו. לעומתו סובר רבא שהוא פסול רק מזמן ההזמה, שהרי עד זומם הוא "חידוש", ואין לך בו אלא חידושו. גם כאן נראה בפשטות שאביי מבוסס יותר ב"כתוב", במקורות הקדומים כפשטם, ואילו רבא לומד את הדין בכוחו של "פלפול"[5].  ושוב, גם כאן, הלכה כאביי הפשטן במקרה זה.

ל' - לחי העומד מאיליו[6]

בערובין טו. דנים אביי ורבא בלחי מבוי שעמד מאליו, ובעל הבית סמך עליו בתור לחי. לדעת אביי הלחי מתיר את המבוי בטלטול, ואילו לדעת רבא הלחי אינו מכשיר את המבוי, שהרי מעיקרא לא להכי עבידי. גם כאן נראה לענ"ד שאביי "מציאותי"    יותר, אביי מסתכל על המציאות - ובמציאות יש לחי (כך זה גם נקרא "לחי העומד מאליו"), ואילו רבא דן בצד הפנימי יותר - מה חשב בעל הבית על הלחי. הגמרא מכריעה כדעת אביי.

ק' - קידושין שלא נמסרו לביאה
גם כאן (קידושין נא.) מלמדות המילים במחלוקת על ההלכה הסופית, המחלוקת היא ב "קידושין שלא מסורין לביאה" - האם הם קידושין או לא. אביי אומר שהם נקראים קידושין - לפי המציאות הפשוטה שהבעל קידש את האשה, ואילו רבא "מדייק" מפסוק שרק כאשר ישנה אפשרות לביאה - הקידושין תופסים, ואם לא - אין הקידושין תופסים. שוב חריגה של רבא ממדותיו ה"מציאותיות", וההלכה  כאביי[7].

ג' - גילוי דעתא בגט
בגיטין לד. דנה הגמרא באדם שנתן גט לאשתו, ואח"כ גילה דעתו שאין הוא מרוצה מנתינת הגט. אביי אומר שמכיוון שהוא נתן את הגט בפועל הרי שהיא מגורשת, ללא קשר להבעת רצונו (במילים אחרות - מה שקובע הוא מעשה נתינת הגט ולא מחשבותיו בזמן הנתינה), ואילו רבא סומך במקרה זה על רצונו הפנימי וקובע שהגט בטל. ההלכה - המציאות המעשית קובעת, והגט הוא גט.

מ' - מומר אוכל נבילות להכעיס
אביי ורבא מסכימים (בסנהדרין כז.) שמומר האוכל נבילות לתאבון פסול לעדות, וחולקים לגבי מומר האוכל נבילות להכעיס - האם הוא פסול לעדות או לא. אביי לומד מהפסוק "אל תשת ידך עם רשע" שהוא פסול, ואילו רבא מסיק מדיוק בפסוק מסיק שרק רשע בחמס (בעניני ממון) פסול לעדות, אין ספק ששיטת אביי היא הפשוטה בפסוק, בפשט, וגם שם - ההלכה כאביי.

אודה ולא אבוש שבכך לא נפתרה הבעיה לגמרי, עדיין צריך להבין מדוע בששת המקרים הללו חורג רבא ממדתו הרגילה. אולם דבר אחד ברור, גם במחלוקות אלו רבא אינו "הופך להיות אביי", אינו עובר למידת הפלפול באופן מוחלט, אלא מדייק בפסוק, "מפלפל" בדרך מתונה יותר - ואעפ"כ הלכה בהן כאביי (אצל אביי אין כל כך קושיה מדוע הוא חורג משיטתו, שהרי גם הוא וודאי מסכים שאין "מצווה" לפלפל, אלא כאשר יש לשכליות סיבה – כגון קושיה, צורך ללמוד דבר סתום וכו').

[1] ואמנם, מצאתי מקום נוסף שהלכה כאביי (שבת קנה. וע"ש בתוספות ד"ה "והלכתא" שהניחו ב"תימה"), אולם שם הדבר לא "מפורש" אלא נובע מחשבון הסוגיה. ויתכן שישנם מקומות נוספים כעין זה, אולם חז"ל לא סיווגו אותם ביע"ל קג"ם, וזה אך מגביר את המוטיבציה  לחקור מה מיוחד ביע"ל קג"ם.
[2] ויתכן שהגירסה אצלנו חסרה מכיוון שמשמע מדבריו שהדברים ארוכים ומפולפלים ואילו כאן הם קצרים במיוחד.
[3] וא"ת, א"כ מדוע הלכה כרבה לעומת רב יוסף כדאיתא בהוריות יד.? שתי תשובות בדבר: א. כלל זה אינו מוכח כלל וכלל, עי' שדי חמד (כללים, אות ר', סעי' יז,יח,יט) בסיכום הדיעות השונות בזה. ב. כמו שכתבנו יש הבדל בין עניין הסיני ועוקר הרים של רבה ורב יוסף לעניין אביי ורבא. ואכמ"ל.
[4] יש שרצו להוכיח מכאן שאביי ורבא חולקים במהות העניין של "בכח ובפועל". אביי מסתכל על הדברים כפי שהם בפועל, ואילו רבא - כפי שהם בכח. וכן רצו להביא סיוע לדבריהם מהסיפור בברכות מח. שהבאנו לעיל, שהרי אביי הסתכל על השמיים מבחוץ, בפועל, ורבא מצאם גם בתוך הבית. ולדעתי טעו בזה: א. את הפירוש בסיפור בברכות כתבנו והוכחנו עד עתה בצורה שכמעט סותרת ישירות דיעה זו, שהרי לשיטתי רבא מחוייב ל"מציאות" (בפועל) הרבה יותר. וכמעט כל דברינו עד כה סותרים דיעה זו.

ב. המחלוקת ביאוש שלא מדעת אינה יכולה להוות דוגמא - שהרי בה הלכה כאביי, ואם כן היא חריגה מהמהלך הכללי של המחלוקות ביניהם.

ג. במחלוקות רבות (נוסף על מה שהבאנו כבר) רואים שאביי בפירוש נצמד לעניין ה"בכח". ועי' לדוגמא: פסחים כה:, פסחים ל:, סוכה ד: ועוד רבים).
[5] ועיין שם בגמרא שיש דעה נוספת, שרבא מסכים עם אביי, אלא משום "תקנה" הוא מחדש שייפסל רק מעתה. וע"ש.
[6] למרות שישנה מחלוקת ראשונים בקידושין נב. בקשר לפשרה של ה - ל' ביע"ל קג"ם בחרנו ללכת כאן בדרכו של רש"י ורוב הראשונים.
[7] אכן כן, אני מודה שזו חוליה מעט חלשה שהרי רבא לומד מפסוק.