חובת ההוכחה

הגמרא בסוף מסכת ברכות (סג:) אומרת:

"הסכת ושמע ישראל - הס ואח"כ כתת, כדרבא, דאמר רבא לעולם ילמוד אדם ואח"כ יהגה".

וברש"י שם:

"שתוק, כמו "ויהס כלב", שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואף על פי שאינה מיושבת לך, ואח"כ כתתנה, והקשה עליה מה שיש לך להקשות" (ועי"ש עוד).

השיטה, אליבא דרבא, היא לשנן את השמועה בתחילה ואח"כ להתחיל לעיין בה, עד כדי כך שגם אם ישנה טעות בשמועה עדיף לשננה עד שהטעות תתוקן מאליה: "ואמר רבא, הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס

ולא דייק וחד דייק ולא גריס, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק - שבשתא ממילא נפקא" (ב"ב כא.).

אביי, לעומתו, אינו מוכן להסתפק בפשט, אפילו במקרים שבהם ברורה ההלכה, ללא הבנה מדויקת של המהלך: "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי? א"ל מאי נפקא לך מינה (דהיינו: בכל מקרה הלכה כרשב"ג, ואם אין מחלוקת, אז ודאי שכך ההלכה! א"ל גמרא גמור זמורתא תהא?"  (שבת קו:).

לרב יוסף חשובה המסקנה הסופית, ומכיוון שברור שההלכה כרשב"ג, אין עוד צורך בהבנת הברייתא לחילוקיה. על כך כועס אביי - האם הגמרא היא לצורך "שירה" בעלמא? ללא הבנת מהות ודיוק המחלוקות?

בהזדמנות של דיון משותף בנושא זה הביע כל אחד מהם את דעתו על השיטה הנגדית: "אמר אביי אנן כי סיכתא בגודא - בגמרא, אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא - לסברא"[1] .

אביי מציין את התדרדרות הדורות בכך שעכשיו נפגע כוחנו לזכור את הגמרא, ורבא מציין שדורות אלו אינם מסוגלים כבר לעיין - אלא כאצבע בשעווה קשה.

גם תלמידיהם ראו כך את שיטתם, וכאשר מנסים החכמים למצוא את הסיבה למותו של רב אדא בר אבא, אומר אביי: "אנא ענישתיה, דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי - תו אכלו בישרא שמינא בי רבא, ורבא אמר אנא ענישתיה דכי הווא אזיל לבי טבחא למשקל אומצא אמר להו לטבחי - אנא שקילנא בישרא מקמי שמעיה דרבא, דאנא עדיפנא מיניה" (ב"ב כב.).

רב אדא בר אבא מציע לת"ח שבמקום לשבר עצמות בבית מדרשו של אביי בכח הסברא, יבואו וילמדו "הלכות צהובות מרווחות אצל רבא" (רש"י). בבית המדרש של רבא ישנן הלכות מרווחות בשפע, ללא הצורך לשבר עצמות בכח השיניים כמו אצל אביי.

ומעניין שאעפ"כ חשב רב אדא בר אבא שהוא עדיף משמשו של רבא (ואולי הפירוש הוא שהוא עדיף מרבא עצמו?!), ואולי הסיבה לכך היא שרבא רק "חוזר על שמועות" מרבותיו?  ועדיין צ"ע גדול.

אולם גישה זו של רבא אינה נובעת סתם מהערכת ה"בקיאות", אלא מהערכת ה"מציאות". המילה הכתובה ומשמעותה הפשוטה, המוצקה, היא זו שממנה ניתן להסיק הלכה, "כמו על ידי הדברים המוחשיים לאמיתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה" (הרב קוק ב"עין איה" שם). וכאשר מגיעים הדיונים לדברים ההווים בעולם, הרי שרבא מעדיף לפנות אל המציאות הנראית ולא לפנות אל העיון השכלי בתור זה שקובע את המציאות.

בסוגיה המפולפלת של כוורת[2] (שבת ח.), קובע רבא שהזורק כוורת שגובהה י' טפחים לרשות הרבים פטור, "מאי טעמא? אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה", לא תתכן במציאות כוורת שגבוהה י' שלא יעלו ממנה שנצים למעלה מי', וממילא פטור.

גם בהמשך המסכת (דף כג.) הוא מבהיר (לאביי שמביא שם סברה מפולפלת, ע"ש) שהסיבה שאין מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות מדמאי היא המציאות ש"רוב עמי הארץ מעשרין הן". ועוד שם בהמשך, הוא מבהיר (לאביי) שהסיבה שמותר לטמון בדבר שאינו מוסיף הבל בבין השמשות (ולא גזרו שמא ירתיח) היא שבבין השמשות "סתם קדירות רותחות הן" (שבת לד.).

כמדומני שנקודה זו באה לידי ביטוי גם בסיפורו של בר הדיא מפשר החלומות[3] (ברכות נו.). לאביי לא הפריע "לשנות" את הפתרון בכוחו של הדינר, ואילו רבא רצה "לברר את האמת", לבדוק מה נרמז לו בחלום, ולא האמין שהמציאות תיקבע בכוח הבל פיו של מפשר החלומות, ולכן לא שיחד אותו.

אביי, לעומת זאת, מקיש פעמים רבות מההלכה למציאות, לומד דרכים והנהגות במציאות - מלשון המשניות. כגון, בשבת קמ. הוא לומד מכך שמותר לתת נענע (ניניא) לשחליים בשבת ש"האי ניניא מעלי לתחלי", וכן בשבת קלד: הוא מסיק "אמר אביי שמע מינה הני כתיתין מסו", מלשונה (ההלכתי ביסודו) של ברייתא, ועוד.

כמו שכתבנו בשלב ההגדרות הרי שהבדלי גישות אלו מובילים גם להבדל בהבנת המושג "פשט משנה". אביי, אליבא דשיטתנו, מבין שהחומר המועבר במסורת הינו "חומר גלם" שאותו יש לתרגם לדורות מאוחרים בכח הפלפול, וכך הוא גם יתגבר על בעיות שונות בפשטי המקורות התנאיים. ואילו רבא ישאר נאמן למילה הכתובה כמו שנאמרה, "יעתיק" את המשנה למציאות העכשווית עם נתינת הרבה פחות מקום לכוחו של השכל.

המשנה הראשונה בבבא בתרא אומרת, שבגינה, במקום שנהגו לגדור בין השותפים, מחייבים כל שכן להשתתף עם שכנו במחיר הגדר. מכאן מסיקה הגמרא שבמקום שאין מנהג מפורש - לא מחייבים אותו. על כך מקשה הגמרא מהסיפא של המשנה "אבל בקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו" משמע שבמקום שאין מנהג מפורש, דווקא כן מחייבין אותו להשתתף במחיר הגדר. ועל כך קשה: האם ייתכן שבבקעה יחייבו ובגינה לא?! עונה אביי "הכי קאמר - וכן סתם גינה ובמקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו". כלומר: אביי משנה מעט את לשון המשנה וכך פותר את הבעיה. ומיד מקשה עליו רבא מפשט המשנה: "א"כ מאי אבל?" לשיטתך, הרי המשנה מדברת ברישא גם על בקעה, ואם כן מדוע לכתוב "אבל בבקעה"?[4] ומתרץ רבא תירוץ אחר.[5]

דיון דומה, בחשיבותה של המילה "אבל", מובא גם בשבת קכב: - שם, כדי לפתור קושיה, משנה אביי את העתיד ("נוטלין") לעבר ("ניטלו") ומקשה רבא שתי קושיות מהפשט: "חדא דנוטלין קתני, ועוד, מאי אבל לא מחזירין?" (ואכמ"ל להאריך בעניני הסוגיות, כל אחת במקומה, והרוצה יעיין).

גם בכתובות יב. משנה אביי מילה אחת בברייתא כדי לפתור קושיות, וזוכה לתגובה מיידית "אמר אביי: ותני כל שנהג, אמר ליה רבא והא כל שלא נהג קתני?".

דוגמא מעניינת נוספת לעניין קיימת במסכת שבת קלד: - המשנה אומרת שם "מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי", ומקשה הגמרא שמהרישא משמע שמרחיצין את הקטן כרגיל לאחר המילה, ואילו מהסיפא משמע שצריך לרוחצו בשינוי (בזילוף ביד)! מתרצין שם רב יהודה ורבה בר אבוה[6] "כיצד קתני", כלומר: המילים "מזלפין ביד ולא בכלי" הן הסבר לצורת הרחיצה. ומקשה שם רבא: "והא מרחיצין קתני?", כלומר: הרי המשנה אומרת "מרחיצין", ומילה זו משמעותה רחיצה רגילה!! וא"כ איך ייתכן לאמר שמיד אח"כ מגבילה המשנה את דרך הרחיצה, הרי זו סתירה מיניה וביה בתוך המשנה? ומה שמיוחד במקרה זה הוא שרבא בהמשך מראה שעל פי דיוק במשנה[7], מוכח כרב יהודה וכרבה בר אבוה!! ובכל זאת - הוא פוסק כמילה הכתובה "מרחיצין", ואף מורה כן להלכה. (ע"ש בכל הדיון המעניין).

למרות שרצוננו להמנע מלהלאות, נביא כאן דוגמא אחת נוספת שהמיוחד בה הוא שהיא דנה בלימוד מהתורה, לימוד מפסוקים, וגם כאן ננסה להוכיח את נכונות דרכנו. בשבת קלג.[8] מחפשת הגמרא מקור להלכה שמילה שאינה בזמנה (מילה שאינה ביום השמיני) אינה דוחה יו"ט, ולומדים שם האמוראים (וביניהם אביי) מפסוקים שונים, אולם בדרך ההקשה, ע"י הקשה למקרים דומים והשוואות לקרבן פסח וקרבן עולה. אולם רבא לומד שם ישירות מפסוק שעוסק במלאכת יום טוב, ובו לדעתו ממעטת התורה ישירות מילה ביו"ט , לא בהקשות, לא בדרך אגב, אלא בדרשת הפסוק "הוא לבדו ייעשה לכם", "הוא ולא מכשירין, לבדו ולא מילה שלא בזמנה"[9].

[1] עירובין נג. וברש"י שם (בדברי אביי) משמע שבכ"ז מדובר על הבנה. ואילו בספר "יד אליהו" (לרבי אליהו שולזינגר) מביא מהלך הפוך בדיוק מהמהלך שלי כאן - שרבא העוקר הרים ואביי סיני, ועי"ש. לעניות דעתי הוכחותיו אינן מוכחות כלל ואין צורך להכנס בדוחקו - אלא ניתן להבין כפשוטו כפי שהבאתי, שהרי כל המקורות שהבאתי כאן סותרים דרך זאת.
[2] מכאן ואילך רוב הדוגמאות שיובאו הינן רק דוגמאות בודדות מרבות אחרות.
[3] אביי ורבא היו נוהגים ללכת לפותר חלומות בשם בר הדיא. אביי היה משלם לו דינר לפני הפתרון, ואילו רבא לא שילם (בתחילה). לאביי היה פותר פתרונות טובים ואילו לרבא - רעים (למרות שחלומותיהם היו זהים). פתרונות אלו היו מתגשמים שהרי "כל החלומות הולכין אחר הפה" (שם).
6 על פי רש"י שם.
[5] רבא שם "מוסיף" מילים במשנה, וכבר כתבתי לעיל בהגדרות מדוע לדעתי "הוספה" אינה שינוי בפשט.
[6] תופעה מעניינת שברבים מהמחלוקות בין רבא לרב יהודה ראיתי סגנון דומה, רב יהודה כאילו "מחליף" את אביי, והולך בשיטתו!! (ואולי דמיון זה בניהם הוא המקור לכך שפעמים אחדות בש"ס (ע"פ המחשב - 5 פעמים) כותבת הגמרא "אמר אביי ואיתימא רב יהודה"?).
[7]  פלפול?
[8] "אמר מר: יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. מנא הני מילי? - אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא לא תותירו ממנו עד בקר שאין תלמוד לומר עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר - בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. אביי אמר: אמר קרא עלת שבת בשבתו - ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא - ולא מכשירין, לבדו - ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא מקל וחומר. רב אשי אמר: שבתון עשה הוא, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".
[9] ועי"ש שגם את העניין שמילה בזמנה דוחה יו"ט, לומד רבא מי"ג מידות - מק"ו.