הגדרה

ע"פ מה שכתבנו עד כה ננסה להגדיר את הדברים בסוגיות הגמרא כך: רבא, בנטיתו המוצקה, ובשיטת לימודו המבוססת, הבקיאותית (סיני), ייטה לכוונים הבאים במחלוקות הש"ס:

א. התיחסות מאד זהירה ומדוקדקת למשניות ולשאר המסורות המועברות מן הדורות הקודמים - תוך כדי דיוק מרבי במילים, ושמירה, ככל שניתן, על הפשטהפשוט והמקורי של כל מקור תנאי, עם מינימום של "דיוקים", הקשות או יציאות אחרות מן הפשט.

ב. אליבא דרבא ישנה התיחסות למציאות הנראית לעין, ההלכה, לוקחת בחשבון את נטיות הנפש, ההתנהגות המעשית של האנשים, וכן את המצב המציאותי של העולם על כל מרכיביו: חפצים,

לעומת זאת לאביי גישה שונה במקצת:

א. אביי, בכח פלפולו, ישתמש בחומר התנאי ובמסורת המקובלת בתור "חומר גלם" שבו מותר וצריך להשתמש. הדורות המאוחרים אמורים, לפי גישה זו, לנתח בכח שכלם את המקורות הקדומים יותר, להקיש ממקום למקום, לתרץ וליישב סתירות גם במחיר של "שינוי" בפשט הפשוט של המקור, לחלק חילוקים (גם מקוריים וחדשניים) ואף "למתוח" מעט את המילים לצורך כל אלה[1].

דהיינו - ישנה אפשרות לדורות אחרונים להפרות את התורה בכח שכלם שלהם, ולנסות לגלות את המשמעויות הפנימיות שטמנו התנאים בדבריהם - בכוחו של הפלפול [ובכל מקור תנאי מוטלת עלינו החובה לגלות את הנפקא מינות מסוג זה (ועיין בהמשך)].

ב. בכוחו של הפלפול, ההתיחסות המחשבתית לדברים, להשפיע גם על המציאות העולמית בקביעת ההלכה. כאשר יש לנתח מצב מסוים הרי שלעיון ההלכתי/שכלי יש משקל, והוא זה שמשפיע וקובע את ההלכה הסופית.

לסיכום ובקיצור ניתן לאמר שהמחלוקת הבסיסית היא במקום ובמשקל שיש ל"שכל" ולפלפוליו בהבנת התורה. לרבא השכל הוא דבר רוחני שניתן להטותו לכאן ולכאן, לא בדוק ולא "מוגדר" ולכן ממילא מקומו קטן. ואילו לאביי, יש ויש מקום לשיקולים ה"רוחניים" השכליים, הן בלימוד מקורות והן בקביעת המציאות.

הערה חשובה נוספת בעניין זה - כאשר ישנה ברייתא או מקור אחר שאי אפשר כלל להבינה כפשוטה - אביי "ישנה" בכח פלפולו מילה או שתיים, או את משמעותן וכך יישב את הקושיה. לעומת זאת, רבא יעדיף להוסיף מילים בינות לשורות כדי לישב את הבעיות.

דבר זה, לענ"ד, נובע מהתפיסה כי בעוד ששינוי מילים "מעקם" את המקור, הרי שהוספת מילים אינה כזאת. שהרי התנאים קיצרו מאד בדבריהם, ואם כן על ידי הוספת מילים בתווך רק נחשפת כוונתו הפנימית של אומר המימרא ואנו מגלים מה הוא באמת רצה לאמר - אלא שקיצר.

[1] על ההבדל הזה, בהתיחסות למקורות התנאיים ומחויבתם לנוסח המדויק שלהם, כבר עמד ר' דוד הנשקה במאמרו "אביי ורבא שתי גישות למשנת התנאים", "תרביץ" תש"מ. וכן רי"נ אפשטיין ב"מבוא לנוסח המשנה" א, עמ' 383.