סיני ועוקר הרים

החל מימי בית שני נוצרו בעם ישראל שתי גישות מרכזיות לאופן לימוד התורה - החריפות והבקיאות. כבר רבן

יוחנן בן זכאי מתאר שניים מתלמידיו בתארים שניתן להבינם כרומזים לשתי שיטות הלימוד - "רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה... רבי אלעזר בן ערך כמעיין המתגבר" (אבות פ"ב,מ"ח).

דרך זאת נמשכת לכל אורך הש"ס, ודאי וודאי שכל אחד מהחכמים היה מוכתר בשתי הכתרים גם יחד, אולם חלק החשיבו את דרך החריפות כדרך מרכזית וחשובה בלימוד תורה, וחלק אחר את דרך הבקיאות והשינון בתור השיטה המרכזית.

במסכת הוריות יד. מגיעה מחלוקת זו לידי ביטוי מילולי:

"א"ר יוחנן פליגי בה רשב"ג ורבנן, חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף, רב יוסף - סיני, רבה - עוקר הרים, שלחו לתמן סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף? שלחו להו סיני עדיף, דאמר מר: הכל צריכין למרי חיטיא".

וכך גם הכריע הירושלמי בהוריות פ"ג, ה"ה -  "הסדרן קודם לפלפלן".

הרב מימון בספר "אביי ורבא" (במבוא) רוצה לאמר שאביי היה - כרבו רבה בר נחמני - עוקר ההרים, ואילו רבא - כרב יוסף רבו המובהק - הסיני. דומה שגישה זו, המייחסת לרבא את דרך השינון והבקיאות המופלגת ולאביי את דרך הפלפול השכלי, ודאי שנוגעת באמת ומוכחת מהמאמרים של שני האמוראים, אולם אנחנו ננסה לשכללה במעט ואף למצוא בה השקפת עולם פנימית מלבד העובדה ה"פשוטה" שזו דרכו של כל אחד.