מבוא

חז"ל אומרים (ספרי האזינו לב, ב): "ר' יהודה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה

כללים ומוציאם פרטים שאם כונסן פרטים מייגעין אותו", שהרי - "מספר הפרטים עצום מאד מהכיל אותם שכל האדם, ואי אפשר לו לדעת כולם" (הרמח"ל בהקדמה לדרך ה'), ולכן אומר הרמח"ל שם - "מה שראוי שישתדל עליו הוא ידיעת הכללים".

קיבוצם של פרטים רבים לכלל אחד מרכזי מאפשר לאדם לשכלל את לימודו ולזכור את התורה, שע"י זכירת הכלל ממילא הוא משיג את הפרטים הקשורים בו. אומנם, קיבוץ הפרטים אינו תורם רק לזכירת התורה בלבד אלא גם משכלל את לימוד התורה עצמו, משפר את הבנת הדברים בכללותם ואת הבנת כל פרט ופרט במקומו, ומעלה את ההבנה של הדברים לרמות חדשות. "אנו צריכים להתרומם לאותה המדרגה של הבנת הכללים וכללי הכללים, והפרטים בהצעותיהם יהיו נסמכים עמם, זאת היא המידה המיוחדת של תורת א"י ובזה היא מחולקת משל חוץ לארץ"[1].

אינה דומה "התחפרות" בנושא אחד, עמוקה ככל שתהיה, להסתכלות כללית על נושא זה, תוך בחינת סוגיות דומות, לשונות דומים, וכן הקשרים שונים הקושרים את הענין הנלמד למקורות חז"ל אחרים. (ולא רק ע"י העיסוק בהשוואת ההקשרים ההלכתיים של הסוגיה אלא גם בהתיחסות לנקודות שהעלינו למעלה, דהיינו: הלשון הזהה או הקשרים מסוג זה).

עניין נוסף שעשוי לתרום להבנת המימרות בחז"ל הוא אישיותו של האומר.

בכל דברי חז"ל אנו רואים הקפדה רבה על השתלשלותה של המימרא מדור לדור, ועל זהותו של האומר הראשוני של המימרא. שורות רבות בגמרא עוסקות בשמות או בדיונים על שמו של התנא או האמורא שתרם לעולם את האימרה המסוימת. וודאי שאישיותו של כל אחד מהחכמים, דעתו בכל נושא ונושא ודרך לימודו משתקפים במימרות שמצוטטות מפיו.

במקומות רבים בש"ס (למשל גיטין סז.) מונים חכמים את "שבחם" של דורות קודמים ומציינים את המאפיינים של כל דרך ודרך בלימוד. החל מבית הלל ובית שמאי ועד לאחרוני האמוראים ניתן וצריך למצוא מאפיין לכלל אמרותיו של כל חכם, ועל פיהם, במקרה הצורך, להקיש גם על דעותיו ודבריו במקומות אחרים.

דבר זה, לבד ממה שיתרום לזכרון הדברים, הבנתם בעומק ושכלולה של תורה, גם יוביל להבנת "נפש התורה", יוביל להבנת אותו כלל גדול שממנו צומחים הדברים וישכלל את העולם כולו.

[1] אורות התורה יג, ו. ועל פי פשט הפיסקה משמע ש"כללים" היינו פנימיות הדברים. לפי זה קיבוץ הפרטים תורם גם לחדירה לצד הפנימי.