לאן אתה שייך?

שלום ערן, [השם בדוי]

מאז שדיברנו שלשום אני לא מפסיק לחשוב עליך. כבר כשבאת אלי ראיתי שעובר עליך משהו, וכשהתחלת לספר לי את הדברים "שרק לי אתה יכול לספר אותם" ראיתי את הכאב הגדול שאתה מדבר מתוכו.

"כולם חושבים שאני בחור טוב, אפילו 'דוס'", אמרת. "אם רק היו יודעים באמת מי אני ומה אני עושה, היו יורקים עלי - ובצדק! אף אחד לא יודע לאיזה מקומות מגעילים אני נופל, וכמה שניסיתי להפסיק אני לא מצליח. אני כבר מיואש". סיפרת לי על כמה מהדברים, והכאב שלך ממש נגע לי בלב ומאז הוא לא עוזב אותי. אני כל הזמן חושב "מה יהיה עם ערן..."

אבל כשגמרת לספר על מה שאתה עובר, כבר הייתי מוכרח ללכת הביתה לאשתי, ולא רציתי לפטור את כל ה"מטען" שלך בשני משפטים, אז אמרתי לך שעוד נדבר. גם הרגשתי שאני חייב לחשוב על כל מה שאמרת, ובאמת מאז אני חושב רק על זה... ובגלל שבכתיבה יותר קל לי מאשר בדיבור, אז החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה.



אני רוצה להתחיל עם משהו שאמרת לי בסוף השיחה, שהוא די מציק לי. "אני מרגיש מתועב", אמרת. "על מי אני מנסה לעבוד? איך אני יכול בלילה לעשות את כל הדברים המכוערים האלה, ובבוקר להתפלל וללמוד כאילו כלום לא קרה? הרי אפילו באמצע התפילה עוברות לי בראש כל התמונות האלה. אני ממש מתבייש להתפלל. למה שה' יקשיב לתפילה של אחד כמוני?"

"פעם כל כך רציתי לעבוד את ה', ללמוד תורה וכל זה" אמרת לי. "אבל עכשיו נראה לי שזה פשוט לא בשבילי. נפלתי והתלכלכתי יותר מדי. אם אני נופל כל כך הרבה ולא מצליח להתגבר, כנראה שלשם אני שייך וזהו".

יכול להיות שאתה זוכר, שכשאמרת את המשפט הזה אני חייכתי לעצמי. ראיתי שאתה לא מבין מה אני מחייך פתאום כשאתה אומר דברים כל כך קשים וכואבים. לכן אני רוצה עכשיו להסביר את עצמי: פשוט מה שאמרת הזכיר לי דבר מצחיק.

לפני כמה זמן, ראיתי באיזו חוברת "אוסף שאלות באמונה" שכתבו בני נוער. אחת השאלות היתה כזאת:

"לכבוד הרב. אם אני לא מאמין שיש אלוהים, האם אני צריך להמשיך להתנהג כדתי או שהקב"ה לא חפץ שנעשה דברים בלי להאמין בהם?"

אני בטוח שכאן גם אתה צוחק. הרי השואל סותר את עצמו במשפט אחד... אבל מה לעשות, שגם מה שאתה אמרת הוא בעיני בדיוק אותו דבר.

כי כל עוד אתה מגדיר את הדברים הרעים כ"נפילה", ו"כישלון", וככה אתה גם מרגיש - זה עצמו מעיד כאלף עדים שאתה לא שייך אליהם, אלא שייך למקום אחר, טוב יותר. מהרצפה, או מתחתית הבור, אי אפשר ליפול לשום מקום! אם אתה "נופל" - בהכרח שאתה לא מוטל על הרצפה אלא דוקא עומד על הרגליים.



בעיני, בכל הסיפור הזה, השאלה הכי חשובה שאפשר לשאול היא: "לאן אני שייך באמת"?

למה כל כך חשוב לי להדגיש את זה?

כי אני מרגיש שבנקודה הזאת תלוי כל המאבק שלנו ביצר הרע.

היצר הרע עובד קשה מאוד. הוא מרויח את העברות שלנו ביושר. הוא מנהל אימפריה שכל המטרה שלה זה להחטיא אותנו, אותי ואותך ואותו (האם ידעת שתעשיית הזימה באינטרנט גילגלה 57 מיליארד דולר בשנת 2005? האם ידעת שאלפי מוחות גאוניים מועסקים במטרה אחת - איך להפיל אותך אל המיץ של המיץ של הזבל?)

אבל היצר הרע מפחד פחד מוות. הוא יודע שלנו יש נשק יותר חזק מכל הצבא שלו. ממש נשק להשמדה המונית (או יותר נכון - החייאה המונית)... לנשק הזה קוראים תשובה.

היצר יודע שהרהור תשובה אחד - וכבר אנחנו חומקים מהרשת שלו וחוזרים לצל כנפיו של ה' יתברך.

אז אחרי שהוא דואג שנחטא, מבחינתו העבודה רק מתחילה. אז הוא בא אלינו ואומר במתק שפתיים: "על מי אתה מנסה לעבוד? הרי אתה יודע שה' כבר לא אוהב אותך. פעם נורא רצית לעבוד את ה' וללמוד תורה וכל זה, אבל אתה רואה שזה פשוט לא בשבילך. אז בוא תעבור לגמרי לצד שלי כי שם ממילא אין לך סיכוי..."

וכאן הניסיון האמיתי.

אם תאמין ליצר במה שהוא אומר, ותאמר "כן, כנראה לשם אני שייך" - אז זהו, הוא מסמן עליך V. מעכשיו, הוא יודע - כל מה שהוא יאמר לך אתה תעשה, וכמובן גם תשקע ביאוש עמוק יותר ויותר, וגם את מה שאתה כן יכול לעשות בעבודת ה' כבר לא תעשה.

אבל אם תתעורר ותבין שהקול הזה הוא הקול שלו, אתה תתעורר ותאמר: "הי, על מי אתה מנסה לעבוד, חתיכת נוכל מתועב שכמוך? אני טוב ואני רוצה טוב! אני שייך לה', ולתורה, ולקדושה! ונכון שזה קשה נורא ואין לי מושג כרגע מה לעשות בקשר לזה, אבל בטח שאני בחיים לא אחליף את הרצון הזה בזבל שיש לך להציע!"

וברגע שאמרת את זה - ניצחת במלחמה.

אולי הפסדת בקרב, אולי עוד תפסיד בהרבה קרבות, אבל במלחמה ניצחת, כי נשארת עם ה'. ואם אתה נשאר עם ה', אז מובטח לך שבסוף תנצח גם בקרבות.





"על מי אני מנסה לעבוד", שאלת. באמת ערן, על מי אתה מנסה לעבוד?

הרי מכל מילה שאמרת לי צועק הרצון להיות טוב ולעשות טוב!

אתה חושב שאני לא יודע כמה אתה אוהב ונהנה מהטוב?

אתה חושב שלא ראיתי איך שמחת אז, כשאמרת לי שסיימת מסכת תענית?

אתה חושב שאני לא רואה איך אתה משקיע ת'נשמה בחניכים שלך?

ומצד שני - אתה חושב שאני לא יודע כמה אתה שונא את הרע?

אתה חושב שאני לא יודע כמה אתה בוכה (בעיניים או בלב, זה לא משנה) כשאתה נופל, ומבטיח לעצמך שזה לא יקרה שוב?

אתה חושב שאני לא יודע כמה פעמים חרקת שיניים ואמרת "לא!!!" (וזה לא משנה כמה זמן ה"לא" החזיק מעמד)?



בוא ואשאל אותך שאלה אחת:

אם היו נותנים לך עכשיו לבחור: או שיגלו לך דרך שבעזרתה תוכל להפסיק אחת ולתמיד עם הנפילות, ולחיות מעכשיו עד יום מותך חיים של תורה ושל קדושה אמיתית - או שיתנו לך דרך שבעזרתה תוכל להשיג את כל התאוות הגשמיות של העולם הזה, ולהיות שקוע בהן עד יום מותך. במה היית בוחר?

רגע, זה קל מדי. נניח שכדי להשתחרר אחת ולתמיד מהיצר הרע, אתה צריך לרוץ 2000 מטר, ואחר כך לטבול במקוה קר כקרח ולומר את כל ספר תהלים. כדי לקבל את כל התאוות צריך רק ללחוץ על כפתור. מה היית אומר אז?

אני יודע מה היית עונה על השאלות האלה. אז על מי לעזאזל אתה עובד כשאתה אומר שאתה שייך לתאוות יותר מאשר לקדושה?



חוץ מזה: אם אתה באמת שייך לצד של האיכסה, וזה מה שמבטא נאמנה את האישיות שלך - אז למה בדיוק נסעת עד מעלה טללים כדי לבכות לי על זה?

ולמה בעצם אתה מתחיל לשאול שאלות רק כשאתה בא להתפלל או ללמוד תורה? למה אתה מתבייש להתפלל בגלל שאתמול חטאת ולא מתבייש לחטוא בגלל שאתמול התפללת? האם אתה כבר מבין שכל המחשבות האלה הן פשוט עצת היצר, שמנסה לשכנע אותך שאתה שייך אליו ולכן "לא מתאים" לך לעבוד את ה'? אבל אתה הרי יודע היטב שהדברים הרעים הם אלו שזרים וחיצוניים ולא מתאימים לך, ודוקא הדברים הטובים הם אלו שמתאימים לך באמת.



אבל הדברים הם לא כל כך פשוטים. כי הרי אפשר לשאול: "נכון שבאמת מה שאני רוצה זה את הטוב. אבל התאווה החזקה הזאת שיש בתוכי - זה כלום? זה לא חלק ממני?"

ובאמת, אפילו מי שמצליח לנצח את היצר, הרבה פעמים מרגיש מבואס מעצם העובדה שהוא מוצא בתוכו נטייה כל כך חזקה לדברים כל כך ירודים. הוא מרגיש כאילו יש בתוכו גוש של סיאוב שגם אם הוא מצליח בינתיים לחסום אותו מלצאת אל הפועל, סוף סוף כמה אפשר?

אבל זאת טעות אופטית. עוד אחת הרמאויות מבית מדרשו של השקרן הראשון בהיסטוריה ("כי ביום אכלכם ממנו - והייתם כא-להים"...)

כי היצר הוא לא רע.

הכוח הזה, שמפיל אותנו כל כך הרבה, הוא כוח החיים. הוא הכוח שדוחף אותנו לעשות דברים, לפעול, ולהוציא את הכוחות שלנו אל הפועל. וההוצאה לפועל הכי גדולה, היא כמובן - ההולדה. עולם בלי היצר הזה הוא עולם חיוור, חלשלוש וחסר כל עוצמה.

כבר ניסו את זה פעם: מסופר בגמרא (מסכת יומא דף סט) שחכמים התפללו שהיצר הזה יתבטל מהעולם, ולמחרת הם ראו שהתרנגולות הפסיקו להטיל ביצים. הם הבינו שבלי היצר הזה אין לעולם המשכיות, והתפללו שהוא יחזור.

ובאמת, הדרך הכי טובה להתמודד עם היצר הזה, היא דוקא להשתמש בו כל הזמן - לדברים הנכונים. קודם כל, כמובן, להתחתן; אבל גם מי שעוד לא הגיע לגיל המתאים (וזו באמת בעיה שבחברה שלנו מתחתנים כל כך מאוחר), יכול לנתב את הכוח הזה לאפיקים חיוביים.

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (=עבודה), שיגיעת שניהם משכחת עוון", אמרו חז"ל. אדם שעוסק כל הזמן בדברים חיוביים, פשוט אין לו זמן, וכוח, ותשומת לב מיותרים בשביל היצר הרע.

זה לא סתם שהחטא מגיע בדרך כלל כשהאדם מדוכא או משועמם. כוח החיים רוצה לצאת אל הפועל. אם לא מוציאים אותו בדברים חיוביים - מיד מגיע היצר הרע ומשכנע אותנו להוציא אותו לכיוון השלילי. הוא בעצם רוכב על צורך אמיתי שיש לנו, ומשתמש בו נגדנו. מנוול שכזה...



בקיצור, זה הדבר הראשון שצריך לזכור טוב טוב: אתה טוב באמת. אתה רוצה טוב. רוב מוחלט מהמעשים שלך הם טובים. הדברים הטובים הם הכי מתאימים לך, ואתה יכול לעשות אותם בשמחה ובלי שום נקיפות מצפון. הדברים הלא טובים קורים רק כשאתה שוכח מי אתה באמת, ולכן הם לא מייצגים כלום. כל מי שיאמר לך משהו אחר הוא שקרן ונוכל!

אם אתה רוצה קצת מקורות להרחבה בעניין הזה, אז תראה בספר "מציץ מן החרכים" של הרב יהושע שפירא, עמ' 129 ואילך, וב"ליקוטי מוהר"ן" חלק ב' תורה ח' בתחילתה. גם כתבתי סיפור קטן בנושא הזה, ותוכל למצוא אותו בכתובת:
http://www.kipa.co.il/noar/n_show.asp?id=15319 .



יש לי עוד הרבה מה לכתוב לך, ערן, אבל אני לא רוצה שתחכה יותר מדי זמן. אני מקוה שמה שכתבתי זה מספיק כדי להבין לאיפה אנחנו שייכים באמת. תכתוב לי מה אתה חושב, טוב?


אוהב אותך,

יוסף

לאתר חברים מקשיבים