החופש הגדול

הנה הוא בא, משאת נפשו של כל ילד, "החופש הגדול". לא בטוח שפרק זמן זה הוא גם משאת הנפש שלנו, האמהות. גם אם יודעות אנו לשמוח בשהות הממושכת עם הילדים, חופשים תובעים מאתנו הרבה כוחות ואנרגיות, ואולי רק מעצימים את רצוננו לחופש, או לכל הפחות – לקצת מנוחה.
שאלת המנוחה והחופש היא סוגיה גדולה. האם זה בכלל ריאלי לצפות לרגע כזה בעולמנו? גם כאשר אנו יוצאות קצת, לכמה שעות או אפילו ימים של מנוחה, לרוב קשה לנו להגיע גם לעמדה נפשית כזו. הרי על אף כל הניסיונות 'לא לחשוב על זה', אנו כל הזמן תוהות מה קורה בבית, האם הילדים מסתדרים, ומה קורה עם כל אחד וכו'.
ומבחינה פנימית, האם המנוחה היא בכלל ערך שצריך לפתח אותו, או שמא באמת אין מקום למנוחה בעולם הזה (ואם נזכה להיות בגדר צדיקים, אולי גם לא בעולם הבא), הרי כך אמרו חז"ל (ב"ר פד, ג) על יעקב, שביקש לישב בשלווה, ומיד קפץ עליו רוגזו של יוסף.
נראה, שיש משהו שבאמת לא נותן לנו מנוח. אנו חושבות ש'רק זה ייגמר, ואז...', אך אז מגיעה הפתעה חדשה... אולי המתח הרוחני הזה דווקא דוחף אותנו לגדול?
מצד שלישי, מי כמונו יודעת, שאם אנו לא נחות, אנו גם לא מתפקדות. דווקא כאשר אנו יודעות לקחת הפסקה, אנו נטענות בכוחות מרובים להמשך עשייה מועילה.
מסתבר, שתנועות העבודה והמנוחה, שתיהן הכרחיות, ועלינו ללמוד להגיע לאיזון העדין ביניהן. בשבוע שלנו יש ששה ימי עבודה, ויום שבת הוא יום מנוחה. על אף שהיחס ביניהם הוא של ששה לאחד, ברור כי מבחינה רוחנית יש לאחד משקל יתר על פני הששה.
ראיתי בחוברת "מכתבים לאח" הקבלה בין ימי העבודה ויום המנוחה, לתרבויות ה'מערב' וה'מזרח'. השאיפה המערבית היא להתקדמות כל העת, והרחוב המערבי מתאפיין בסאונו ובקצב המהיר שלו. על רקע זה דומה כי כיום ישנה כמיהה אוניברסאלית לתורות מזרחיות המלמדות כיצד להאט, להשקיט ולהרגיע. ביהדות, כאמור, יש מודעות לשתי התנועות, ועלינו מוטלת האחריות לחיות חיים המשלבים את שני היסודות גם יחד.
מצד אחד, עלינו להפנים שבאמת, באמת, 'אין זמן'. האדם כציץ נובל וכחלום יעוף. על רקע, ר"ל, מחלה או פטירה, מכה בנו ההכרה כי אנו לא נמצאים כאן לנצח. לא צריך לחכות לשעת משבר כדי להפנים את העובדה שבאנו לעולם על מנת לעשות משהו, לתקן. ואם לא עכשיו, אימתי.
מאידך, שאיפות תמידיות ל"רצוא", העפלה אין-סופית למעלה, מבלי להתחשב במצבנו המשפחתי, הנפשי והפיזי, משאירות אותנו פעמים רבות מול שוקת שבורה, לאחר התרסקות. היכולת לנשום, להירגע, לנוח, היא קריטית לבניין נכון מן היסוד, לבניין אמת.

נוסף על כך, מודעות יתר לצורך 'לעבוד', 'לעשות', מבלבלת לפעמים את מחשבתנו, ומולידה בנו תחושה של מליאות עצמית. אנו שוכחות כי 'אנו עובדות אותו יתברך', ומתרכזות במידה יתירה בכך ש'אנו עובדות'. אנו יכולות לגלות מלאות עצמית, דרך עמדות נפשיות של לחץ מופרז לקראת ותוך כדי כל עשייה, דרך ביקורתיות יתירה אחר העשייה, או תחושה של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'.
אנו אכן צריכות לתקן, ואף להעריך את עשייתנו, אך מתוך זכירה כי הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל. תפיסתנו את עצמנו כ'שליחים', הפועלים מתוך זיקה ל'משלח', יכולה להוביל להרבה שחרור, וממילא ליותר התקדמות. גם בגוף, הלחץ מכווץ וכולא אותנו, ואילו השחרור מאפשר מרחב תנועה גדול יותר.
מכאן, שהאיזון בין עבודה למנוחה איננו רק בבניית לו"ז ומערך חיים שנותן מקום לכל אחד מהיסודות הללו, אלא בסוג של התכללות. אפשר לעבוד מתוך מנוחה, ואפשר לנוח מנוחה שכולה תנועה של התקרבות.
עבודתנו יכולה להיעשות בנחת, ככל שנחזק את זיקתנו ל'מעביד'. זיקה אליו יתברך יכולה להיבנות דרך התקשרות תמידית על ידי תפילה ודיבור. לשתף אותו בעבודה! היא יכולה גם להיעשות בכך שנקבל על עצמנו ללכת לאן שהוא רוצה להוליך אותנו, בבחינת עגלונו של הבעש"ט, היושב עם הגב לסוסים... להגיע לעמדה נפשית שמוכנה להיות מובלת ולא מובילה, להתבונן בחיים מתוך מבט סקרן של 'מה יוליד יום', 'לאן ה' יקח אותנו עכשיו, ולאיזה תיקון'. כמובן, שכאשר אנו מוצאות את עצמנו בסיטואציה מסויימת, זה הזמן לעשות את שלנו, ולתקן את אשר עלינו לתקן, אך מתוך הבנה ש'תן לו משלו, שאתה ושלך שלו' (אבות ג, ז).
לסיכום נביא את דברי ה"שפת אמת" (פרשת שלח תרל"א):
"וזהו שכתוב בשליחי יהושע 'חרש' – שעשו עצמן קדרין כו'. ושמעתי מאמו"ז ז"ל, שכיון שהלכו לאשה זונה הוצרכו לבטל ההרגש שלהם, וזהו חרש כו'. וזה שאמרו 'קדרין', שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה, אבל גוף החרס אינו כלום. וכן ענין הביטול, לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת, אבל לא לצרף רצון עצמו כלל. ובאמת, המדרש הזה הוא לימוד על חיי העולם הזה, שנשתלח האדם במקום סכנה, שהכל הבל ורעיון רוח. והעצה, על ידי המצוות שהן בכל מעשה האדם, לעשות רק רצונו ית', ועל ידי זה יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה, והוא באמת בחי' שבת, דכתיב לעשות כו' שבת. והוא, שבימי המעשה צריך האדם גם כן להתדבק בכל מעשיו בחיות הפנימי, שהוא פירוש שבת, והוא על ידי המצות כנ"ל. כי שבת עצמו הוא למעלה מהטבע, וקביעא וקיימא, רק בני ישראל עושין את השבת, שממשיכין המעשה גם כן אחר בחינת השבת כנ"ל. וזהו גם כן ענין המרגלים להמשיך אור התורה לההרגל והטבע. שהרי במדבר היו בני חורין, כמ"ש חירות כו', ולא היה שום עול אחר עליהם, והיו צריכים להביא הארת התורה גם בהטבע...".
"עבד ה' הוא לבדו חופשי" (רבי יהודה הלוי). עבודה וחופשה נעימה!