ביד הלשון

בראשית ברא אלוקים. ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור.
הקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות. ברוח פיו התהווה כל דבר ודבר, ולא רק בראשית הבריאה, אלא בכל רגע ורגע מהווה דבר ה' את המציאות, ובכך הוא נותן לו חיות ומאפשר את קיומו, כדרשת הבעש"ט על הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים" (וכפי שהאריך בעל התניא בביאורה, שער היחוד והאמונה פ"א ואילך).
מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, וגם כאן בעולמנו יש למילה כוח יוצר. על ידי המילים שלנו אנו יוצרות מציאות, מחוללות אותה בראשיתה, ואף מזינות אותה בהמשך. במוצא שפתינו ניתן לנו הכוח להשפיע על המציאות, לעצב אותה ולתת לה צורה – "באשר דבר מלך שלטון" (קהלת ח, ד).
הדיבור והמלכות כרוכים זה בזו. מידת המלכות מהותה גילוי בפועל של כל מה שטמון בכוח. כך גם לדיבור כוח מגלה (נתיב הלשון למהר"ל, פ"ג). הדיבור מהווה גשר בינינו לבין הסובבים אותנו, תיווך בין עולמנו הפנימי להויה שמחוץ לנו. על ידי הדיבור אנו יכולות להעביר רעיונות ולשתף בתחושות, ובכך ליצור רצף מסויים בינינו לבין המציאות.
חז"ל אמרו ש"עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מט, ב). כנראה שלא בכדי. הבנה פנימית אחת של הקשר בין האשה והדיבור, יכול להינתן בכך שמידת המלכות מזוהה כמידה נשית. אך מעבר לזאת, הדיבור הוא כוח כלל אנושי מובהק, שאף מגלם את מותר האדם משאר היצורים החיים. "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) מתורגם: "לרוח ממללא", רוח מדברת. ואף רש"י מציין כי לאדם נתוסף "דעה ודיבור". בדעה, בעולם פנימי עשיר ומשוכלל, ובדיבור – ביכולת לגלותו, להביעו, ולהוציאו, לצורך שכלול העולם.
אמנם, כוח הדיבור כזה של אנרגיה אטומית, יכול להתבטא במגוון של אפשרויות, לטוב ולמוטב, וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא). הלשון הטובה; בונה, בוראת ומבריאה. אם נזכור כמה עוצמה יש בכל מילה נשכיל להשתמש במילותינו לברכה. לא צריך הרבה מילים, הריבוי לפעמים מסתיר על התוכן הפנימי. מילה בסלע. מילה של חיזוק, מחמאה, עידוד, עצה, תודה. לקרובים אלינו ביותר, ואף לאלו שאיננו מכירות. "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק" (ברכות יז, א). והלשון הרעה; מכלה, הורסת, מחריבה. דווקא השנונות יותר פוגעות יותר, "חצי גבור שנונים וגו' גחלי רתמים" (תהילים קכ, ד). וכמו חצים, את שנאמר קשה מאוד להשיב.
לדוגמא, מאז הוצאת הדיבה של המרגלים בוכים אנו בכי גדול על בית חרב, כבר שנים רבות. "אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה" (ערכין טו, א). אותה בכייה על החורבן, כתוצאה מלשון הרע של המרגלים, נמשכת כתוצאה מלשון הרע של שנאת חנם. כבר עורר על כך בעל ה"חפץ חיים" בהקדמת הספר, שהגורם המרכזי לאריכות הגלות הוא לשון הרע, וממילא, הדבר המרכזי שצריך להתחזק בו על מנת להביא את הגאולה השלימה הוא תיקון פגם זה.
בימי תמוז, הימים בהם הסתובבו המרגלים בארץ ישראל (ובשני המאמרים הנוספים הצגנו היבטים נוספים של תיקון חטא המרגלים), יש לנו את האפשרות לתקן, על ידי ריבוי בלשון הטוב.
מאמץ של ממש למניעת שלשת השבועות של האבלות, והפיכתם לימי שמחה, יכולה להתבטא בקבלה של לימוד שתי הלכות ביום בספר שמירת הלשון, קבלה עצמית או קבוצתית של שעת הקפדה על הדיבור, ועוד (לפעמים, "תפסת מרובה לא תפסת", ודווקא קבלה על שמירה בשעה מסויימת, מעבר לרצון הכללי, יכולה להוביל להתקדמות של ממש). ובעיקר בהרבה עשיית טוב; נמתיק את המחלה בשורשה על ידי הגברת המודעות למילים היוצאות מפינו, ולהכרה כי באמת יש למילים כח לבנות את בתינו הפרטיים, את בית המקדש, ואת העולם כולו. תיכף ומיד ממש.