האם יש לנו אוזלת יד בקביעת תאריכי זכרון?/ אלעד ליסון

לא רק הממסד הדתי מגלה אוזלת יד בכל מה שקשור ביכולת קביעת זמנים לצורך הנצחת אירועים קולקטיביים בעת הזאת. יום השואה והגבורה נקבע בסוף חודש ניסן, מועד פרוץ מרד גטו ורשה. מועד זה מאפשר לו להיות קרוב אבל רחוק מיום הזיכרון השני, הישראלי, של חללי מערכות ישראל. הצימוד הזה יוצר תחושת סולידאריות ושותפות גורל ששיאן אמור היה להיות בחגיגות יום העצמאות. אוזלת ידו של הממסד הדתי התגלתה בכך שלא היה מסוגל להציע אלטרנטיבה ראויה יותר מזו שהציע בפועל – ציון זכר השואה במסגרת זיכרון חורבן בית המקדש (או ליתר דיוק זיכרון תחילת המצור על ירושלים בתקופת בית ראשון) בעשרה בטבת. הממסד הדתי לא היה אמור להסכים ליום אבל בחוש ניסן, אך האלטרנטיבה שהציע מעידה על כוחו בקביעת מועד חדש בלוח השנה היהודי המסורתי. כאמור, אוזלת היד הזו איננה היחידה. גם כוחו של הממסד הציוני-חילוני אינו כבימים עברו. האפשרות שכיום תתקבל קביעת יום נוסף בלוח השנה האזרחי שלנו כיום קולקטיבי היא קלושה, ויעיד יום רצח רבין על כך. חילוקי הדעות הפוליטיים באשר לדרכו של רבין המנוח אינם מסוגלים לתרץ את העובדה שיום הזיכרון לרצח הוא קלוש למדי בתודעה העממית-אזרחית שלנו ובוודאי שהוא חסר את המעמד של יום קבוע בלוח השנה. אוזלת היד הזו של הממסד הציוני-חילוני היא שמאפשרת את מיזוגם יחד של זכרון חללי מערכת הביטחון עם נפגעי הטרור. שילוב נפגעי פעולות איבה עם חללי צה"ל מעמיד את הרוגי הפוגרומים בתרפ"ט יחד עם נפגעי הטרור ב-2004 בשורה אחת כלוחמי חירות ישראל. באופן הזה גם אזרחים, ולא רק אזרחים מגוייסים, נתפסים כשותפים בזיכרון ההרואי של ההקרבה על מזבח המולדת. אולם עם הזמן נודעת משמעות הרסנית לשילוב הזה. אינני מעוניין לעסוק בנטישת האידיאולוגיות ובהתרכזות בחיי האינדיבידואלים. נושא הפרטת הציבוריות הישראלית – מחברה אידיאולוגית בה הפרטים הקריבו עצמם לחברה נהנתנית בה הפרטים אינם אלא אוסף מקרי שאין לו כמעט מכנה משותף – הנושא נידון עד זרא. אני גם איני מדבר על העלייה הדרסטית בכמות האזרחים ההרוגים מפעולות איבה בשנים האחרונות שהפכה למסה קריטית ושינתה את מהותו יום הזיכרון. ישנה משמעות הרסנית אחרת לשילוב זיכרון לוחמים עם אזרחים תמימים והוא קשור עם שינוי מושג הצדק. החברה כיום היא חברה מצולמת, "חברת ראווה" בה הקריטריון המוביל איננו אמת אלא דימוי. הממד הוויזואלי משחק תפקיד חשוב יותר מערך האמת, ממידת הצדק או אפילו מרמת התועלת שניתן להפיק מעמדה כלשהי. גם הדבר הנכון ביותר, הצודק ביותר או אפילו המשתלם והכדאי ביותר איננו שווה דבר אם אינו נראה מבריק, משכנע, רהוט ומרגש. חברת הטלוויזיה של היום בוחנת דברים מנקודת המבט של העין ולא של השכל, הלב או אפילו הכיס. בחברה כזו משתנים גם נורמות המוסר. הצדק אינו קשור למאפיינים בהיסטוריה, במניעים השונים , בהקשר או ביכולת אלא בדרך שבה כל הסוגיה מצטלמת. רק חברה כזו יכולה להביא את עצמה לעמדה גורפת בדבר הצדקתו של החלש. החלש תמיד נראה צודק. המבט החטוף נטול ההקשר, המניעים, האילוצים או רצף הזמן תופס תמיד את הסיטואציה באורח מסורס ופשטני. הבזק של סיטואציה המדגישה אי שוויון ברור יגרום להטיה רגשנית נעדרת כל שיפוט רציני וקבועה למדי לטובתו של זה שנראה כחלש. הנטייה להיעשות הקורבן מבטיחה בתרבות טלוויזיה כשלנו את ההצדקה המוסרית. מנצח מי שמפסיד. השינוי שעוברת החברה הישראלית בתחום המוסר משפיע על תפיסת הגבורה הישראלית, על אופיו של הזיכרון הקולקטיבי ועל אופייה של ההנצחה – במיוחד הנצחת הצדק ההיסטורי. בראשית ימיה של החברה הישראלית, היה יום הזיכרון יום צבאי לכל דבר. המיליטריזם הישראלי בא לידי ביטוי במצעד הצבאי של יום העצמאות, ועבורו המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות היה מובן מאליו בשל תרומתו המכרעת של הצבא לכינונה של המדינה. זה גם סיפק את הגושפנקא לראות ללא הרף את המדינה בעיניים צבאיות ומפרספקטיבה בטחוניסטית. כיום המצב הוא הפוך לחלוטין. הצדק נתפס כמנוגד תכלית הניגוד לכוח מכיוון שהכוח אינו אלא משחית. כיום אנו עדים לשינוי הטרמינולוגיה הנהוגה כלפי חללי צה"ל שנפלו במהלך קרב. חיילנו אינם נהרגים אלא נרצחים. הם נחטפים ולא נשבים. השנה שמעתי בפעם הראשונה נוסח "אל מלא רחמים" המיוחד ליום הזיכרון שאינו מבייש את יום השואה. כל כך מודגשים בו אין האונים, חוסר הישע והפתעת המוות מצד אחד, מול דרכם הברברית של המרצחים מצד שני. שינוי כזה מביא לזעזוע רגשי ומעצים את תחושת הצדק. הוא לא מתאר מאבק צבאי מול לוחמי גרילה מאורגנים אלא היקלעות אזרחית לסבך אכזרי של רוצחים. בלי קשר למידת אכזריותם האמיתית של אויבינו, תפיסת הצדק כיום מחייבת דמוניזציה של האויב. אכזריותו משווה למאבקנו בו הצדקה מיוחדת, מכיוון שהיא מוסיפה לו ממדים מפחידים של כוח. במצב עניינים שכזה, לא רק הכוח אפשר שישחית אלא גם העדר הכוח. התבססות על מראית עין של חולשה מביאה להשחתה של אמות המידה המוסריות וסופה שתגרום לחולשה אמיתית בחוסן הקבוצתי ובצדקת הדרך. המחיר שבהצדקת עצמנו במונחי הדימוי הטלוויזיוני הנפסד הוא הפנמת חולשתנו והבעת אי אמון מתמיד ביכולתנו לשרוד כאן ובכלל. ניצחוננו המוסרי מותנה במותנו המצולם. האמת חייבת להיאמר. חללי צה"ל וכוחות הביטחון שונים מאזרחים יהודים הרוגים בכך שהם בחרו לפעול לטובת אחרים, תוך מודעות לסכנת המוות המרחפת מעליהם. משום כך אפשר לצרף אליהם אזרחים שמתו במהלך פעולות הצלה או לחימה. מבלבלת אולי העובדה שבעקבות פעולות הטרור נהרגים גם חיילים בהפתעה ובאופן המוני כאזרחים. אולם גם חיילים אלו שונים במשהו מאזרחים תמימים. בלובשם את המדים, בוחרים חיילינו לצעוד בראש המחנה – ללחום למען אזרחים כמו גם להוות מטרה בולטת לארגוני טרור. הטענה שבישראל כולנו חיילים, כולנו בוחרים לסכן את עצמנו למען הערכים אינה מועילה. מוכרח להיות הבדל בין אזרח לחייל ולו רק מתוקף העובדה שהחייל נשלח להגן על האזרח ולא ההיפך. רק בימים שקדמו להקמתו של צבא יהודי מסודר היתה הצדקה להעלות את מעמדם של יהודים שנטבחו בשל יהדותם בתחומי ארץ ישראל למעמדם של לוחמים יהודים שנהרגו במהלך התגוננות עצמית. חיבור כזה היום, בין לוחמים לאזרחים, מקעקע את גבורתם של אלו שבחרו במודע בסיכון המוות למעננו. או גרוע מכך, חיבור כזה הופך את גבורתנו הצבאית לחוסר אונים אזרחי. עם זאת, הזיכרון הישראלי-יהודי אינו יכול להתעלם ממותם של יהודים רבים בשל היותם יהודים. ההצדקה היחידה לשילוב זיכרונם עם זיכרון לוחמינו היא העדר יום אחר. אי אפשר בשום אופן לשלב זיכרון יהודים שמתו בשל יהדותם עם זיכרון השואה, בשל ממדיו החמורים, הייחודיים והבלתי נתפסים של "הפיתרון הסופי". זאת על אף שזכר טבוחי הפוגרומים של אז והפיגועים ההמוניים של היום קרוב יותר לזכר השואה מלכל דבר אחר. דם יהודי שנשפך בדווקא (או דמם של אלו שכרתו ברית גורל עימו) אינו דומה למפגע תאונות הדרכים או לבעיית הפשע המאורגן והוא ללא ספק זקוק לזיכרון מיוחד משלו. גל האנטישמיות הגואה כיום באירופה, בדרום אמריקה ובדרום מזרח אסיה רק מדגיש את חשיבות תשומת הלב ליחס השלילי שזוכים יהודים רק בשל יהדותם. אינני בטוח אם יהודי שנהרג מהתפוצצות תופת באוטובוס בעפולה שונה מיהודי שנהרג בפיגוע התאבדות בבית כנסת בתוניסיה או מיהודי שנדקר למוות באירופה על רקע מוצאו. אינני בטוח אם לזכרם של יהודים הנפגעים מאנטישמיות כלל עולמית יש חשיבות גיאוגרפית. נראה לי שיש צורך בקביעת יום מיוחד, שונה ומובחן מיום הזיכרון לחללי כוחות הביטחון, המזכיר את קורבנות האנטישמיות. הקמת מדינת ישראל לא מנעה את גלי האנטישמיות בעולם ומשום כך לא הביאה למניעת הרג יהודים בשל שנאת עמם. אולם הקמת המדינה כן השפיעה על אופייה של ההתקוממות היהודית. היא אפשרה למסד את ההתנגדות ולבסס כוחות ביטחון מסודרים. לגיאוגרפיה ישנה משמעות רק בנוגע לגבורה ולהתקוממות אך לא בנוגע לשנאת יהודים ולשפיכת דמם. יום הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הביטחון צריך להיות ממוקד בגבורת אלו שסיכנו עצמם למען עמם במסגרת המאמצים הציוניים להגן על הישוב היהודי בארץ ישראל. כבודם של יהודים שנהרגו על לא עוול בכפם ומתוך חוסר אונים צריך להיות מונח ביום זיכרון אחר, מיוחד להם.