רק כשאני לדודי – דודי לי

"מטרת הבורא בבריאת האדם היא, להביא את האדם לשלמות ונצחיות, שבכך האדם ישתווה לבורא". (הרב יהודה אשלג, "עניין שכינתא בגלותא").

את התענוג המושלם והנצחי, שחש האדם שמימש את מטרת בריאתו, קשה לתאר במילים. על מנת לסבר את האוזן, ניתן לומר שאם נאסוף את כל רגעי התענוג שאדם חווה במשך חייו, ונחבר אותם לכל רגעי התענוג שחווה ויחווה כל אדם בעולם בעבר, בהווה או בעתיד – הסכום הכולל של כל אותם התענוגים יחשב כגרגיר חול לעומת התענוג הרוחני - התענוג מאור ה'.

במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", כותב הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, שבניגוד לדעה הרווחת, לא צריך לחכות למוות על מנת לזכות לאותו אושר עילאי. כל אדם יכול, וצריך, לזכות להרגשת חיי הנצח במהלך חייו כאן, בעולם הזה.
את הדרך כיצד להגיע לכך, ניתן לסכם במשפט אחד: "אני לדודי ודודי לי".

דימוי הצורה ליוצרה

בעל הסולם מסביר שהפסוק "אני לדודי ודודי לי" מרמז על דרגה נעלה, הנקראת "השתוות הצורה בין הבורא לבין הנברא". "צורה" פירושה "תכונה". אם נשווה את תכונותינו לתכונותיו של בורא העולם, נוכל להנות משפע הטוב והעונג שהוא משפיע לנו.
מהי, אם כן, תכונתו של הבורא?

תכונתו של הבורא היא תכונת האהבה. הוא מרעיף על כל נבראיו, רעים וטובים כאחד, אהבה אינסופית וכל טוב. הוא, הטוב המוחלט, ומטיב לנבראיו בכל רגע נתון. הוא אינו רוצה לקבל מהם דבר בתמורה, אלא כל רצונו הוא רק לתת.

כאמור, מבורא העולם יוצא רק טוב בלבד. אך השפע שהוא מיטיב, מורגש אצל הנבראים לפעמים כטוב ולפעמים כרע. מדוע?

בכדי להרגיש תמיד את השפעת הבורא עלינו כטובה ,עלינו להשוות את תכונתנו לתכונת הבורא: כשם שהבורא אוהב את נבראיו אהבה שאינה תלויה בדבר, כך כל נברא צריך לאהוב את יתר הנבראים, את הזולת. זהו הדבר היחיד שמוטל על האדם לעשות. אם ישווה את צורתו לצורת יוצרו – ירגיש תענוג בלתי פוסק.

חשוב להבהיר שהרב אשלג, כמו גדולי התורה לפניו, מגדיר את המושג "תענוג" כהרגשה הפנימית של האדם, ולא לפי מה שהסובבים אותו סוברים שהוא מרגיש. ישנם סיפורים רבים על צדיקים שסבלו לכאורה ייסורים עזים, אולם משום דבקותם בה' כלל לא הרגישו בסבל. לחילופין, אנו מכירים עשירים מופלגים, שלמראית עין לא חסר להם דבר, אך שרויים במרה שחורה. אם כך, ה"טוב" נמדד אך ורק ביחס להרגשתו הפנימית של האדם.

המפתח - חכמת האמת

על מנת להגיע להשתוות עם תכונות הבורא, צריכים לדעת בדיוק מהן תכונותיו. מידותיו של הקב"ה מתוארות רבות בכתובים: רחום, חנון, ארך אפים, רב חסד ואמת, וכו'. עלינו להבין לעומק את משמעותם הפנימית של תארים אלה, ולא להסתפק בהבנה שטחית.
החכמה העוסקת בלימוד מעמיק של תכונות הבורא, היא חכמת האמת, חכמת הקבלה.
כותב על כך הראי"ה קוק זצ"ל בספרו אורות הקודש:
" חכמת האמת מלמדת אותנו... את הצד של השיווי שיש למצוא בהויה כולה עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול".
בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות קנ"ה) כותב בעל הסולם ש"יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בלימוד חכמת הקבלה", אם הוא נעשה בצורה נכונה.
חכמת האמת מלמדת את האדם על המצבים הפנימיים המתקדמים שלו, ועל תכונות הבורא שאותן על האדם להשיג בטרם יגיע לדבקות עם בוראו. אם האדם לומד את החכמה, מתוך רצון וחשק גדול להבין ולהרגיש את אהבתו של הבורא לכל עומקה, ולהשתוות אליה, מובטח לו שלאחר יגיעה ראויה ישיג אותה.

בניגוד לתענוגי העולם הזה, הרגעיים וברי החלוף, התענוג שחש האדם כתוצאה משיווי הצורה ליוצרו, מהאהבה והנתינה לזולת, הוא תענוג בלתי פוסק.

זהו העיקרון המרומז בפסוק "אני לדודי ודודי לי". אם אני לדודי, כלומר, אם אני מדמה את עצמי לדודי, ואוהב את הבריות אהבה שאינה תלויה בדבר, אז דודי לי – אז דודי משפיע לי שפע של תענוג אינסופי.
ככל שהאדם, העוסק בחכמת האמת, נעשה דומה יותר ליוצרו, כך גדלה בו הרגשת התענוג הנצחי, המושלם. וכל זאת, כאמור, עוד בחיים חיותו, בחייו בעולם הזה ולא בעולם הבא. כך הוא זוכה שיתקיים בו הפסוק: "עולמך תראה בחייך".