"אָיֶיכָה?"

בימים הנוראים אנו עומדים ומתוודים, ומונים שוב ושוב רשימה ארוכה של חטאים
ועוונות. מדוע זה כל כך חשוב? במה זה מקדם את תהליך התשובה שלו ומרחיק אותו
מהחטא? האם העיסוק ה'אובססיבי' בחטאים לא עלול רק לסבך את האדם ולגרום לו לשקוע
ברע שבו?

אחד הדברים שנמצאים במוקד אמירת הסליחות ותפילות יום הכיפורים הוא
עניין הווידוי. לאורך היום אנו עומדים ומונים שוב ושוב רשימת ארוכה ביותר של
חטאים מסוגים שונים ומשונים.

גם הרמב"ם כשהוא מדבר על מצוות התשובה הוא נותן חשיבות מיוחדת לנושא של הוידוי.
כך הוא פותח את הלכות תשובה: "כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר
אדם על אחת מהן...כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא".

עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים גם היא כוללת בתוכה כמה וידויים מסוגים
שונים: על עצמו, על אחיו הכוהנים ועל כל בית ישראל.

מה הסיבה לזה? מדוע יש חשיבות לפירוט גדול כל כך של רשימת חטאינו? האם אין בזה
בעיה של התמקדות יתר בצדדים הרעים, וחשש שהאדם יפול לייאוש מעצמו ומהסיכוי
לתשובה?

________________________

לא מזמן יצא לי להזדמן למחלקת פיתוח באיזה מפעל היי-טק. את עיניי תפס
סטיקר שהיה מודבק על הקיר בכניסה לחדר הישיבות: "עבודת צוות היא דבר מצוין. היא
תמיד מאפשרת להאשים מישהו אחר".

משפט כזה עשוי להישמע משעשע לחלק מאיתנו, אבל הנטייה לברוח מאחריות ולהטיל את
האשמה על הזולת היא דבר מצוי מאד, ועתיק כשנות האדם ממש. כבר בחטא הראשון
בהיסטוריה כשריבונו של עולם פנה אל האדם בשאלה 'מדוע עברת על ציוויי?' תגובתו
האוטומטית הייתה לגלגל את כדור האשמה אל מישהו אחר: האישה פיתתה אותי… (והאישה
- האשימה את הנחש וכו' וכו').

לא נדיר הוא למצוא מישהו שקרה לו איזה אסון בבית, ותגובתו המיידית לעניין היא -
לשלוח את המזוזות לבדיקה! ומה לגבי לבדוק קצת את עצמו? אולי גם לו יש משהו
לתקן? פעמים רבות זה כלל לא עולה על דעתו, שלא כדברי הגמרא בברכות שדווקא אומרת
שאם באים ייסורים על האדם הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה "לפשפש במעשיו". לא
במזוזותיו! (כמובן שאין פסול, ואף ראוי במסגרת התיקון הכללי של האדם וההתחזקות
במצוות גם לבדוק את המזוזות, אך אין לבלבל בין עיקר לטפל!).

יש בדברים האלו תשובה לשאלה שפתחנו בה.

הדבר הראשון וההכרחי בדרך לתיקון המעשים הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו.
בלי זה אין סיכוי להתקדם לשום מקום. האדם היה יכול להמשיך עד השנה הבאה להאשים
את החינוך שקיבל, את הסביבה שהשפיעה עליו לרעה, את ההורים שלא הבינו אותו, את
אלוקים שברא אותו לא יוצלח שכזה, וכו' וכו'. השורה התחתונה היתה שהאדם היה נשאר
תקוע באותו מקום, עם שק של תירוצים והאשמות נגד כל העולם.

לרבי עקיבא, היו יכולים להיות אלפי תירוצים בשביל להישאר במצב העגום שלו קודם.
הוא היה היה כבר בן ארבעים, לא יודע אפילו לקרוא ולכתוב, רועה פשוט ועני,
ממשפחה לא מיוחסת. מה הסיכוי שלו להגיע למשהו בחיים? כמה קל היה להתייאש ולמנות
לעצמו תירוצים טובים למה להישאר איפה שהוא נמצא עכשיו, והתוצאה הייתה שעם ישראל
לדורותיו היה מפסיד את רבי עקיבא הגדול "אבי תורה שבעל פה".

"אייכה?", קרא אלוקים לאדם, 'את כולם אתה יכול להאשים במה שעשית. אבל איפה אתה
בכל העניין הזה? האם לך אין איזה דבר לתקן משהו שתלוי דווקא בך?!'


תועלת נוספת שיוצאת מהפירוט הארוך של רשימת החטאים היא שהיא הופכת את
מושג החטא מדבר מופשט וערטילאי לדבר ממשי ויומיומי. למשהו שאני יכול מחר בבוקר
להתחיל לעבוד עליו בצורה נקודתית ולתקן אותו. דיבורים כלליים וכוונות טובות הן
דבר חשוב, אך טבעו של האדם הוא שאם אין ירידה אל הפרטים הקטנים ותוכנית עבודה
מסודרת – בסופו של דבר הכל מתמסמס.

מעבר לכל זה, עלינו לזכור שהוידוי, למרות שעניינו הוא הפנייה של אצבע
מאשימה כלפי עצמנו, הוא מתבסס בעצם על אמון גדול בנו ובכוח שלנו לשפר ולהשתנות.
כי אם לא מצפים מאיתנו באמת לשום דבר, אם לא באמת אנחנו מסוגלים להגיע רחוק, אז
מה רוצים מאתנו בכלל?! רק בגלל האמון הגדול של הקב"ה בנו הוא גם מבקש מאתנו
דברים!


יהי רצון שנעמוד במשימה ונזכה כולנו לשנה מתוקה ומליאת התקדמות וצמיחה.