איך אייטם נולד
יוסף רוסוטו אלול, תשסז29/08/2007למרות שבגלל כל מיני סיבות אישיות לא הייתי נתון אתמול ממש בפרשה, הרשיתי לעצמי לכתוב על סוגיית הרב עובדיה וחללי מלחמת לבנון כמה דברים שכמו שאני מכיר את ההתנהלות החברתית-תקשורתית-ציבורית כאן בארצנו הקטנטונת, אני מוכן להתערב שלא נאמרו.
למרות שבגלל כל מיני סיבות אישיות לא הייתי נתון אתמול ממש בפרשה, הרשיתי לעצמי לכתוב על סוגיית הרב עובדיה וחללי מלחמת לבנון כמה דברים שכמו שאני מכיר את ההתנהלות החברתית-תקשורתית-ציבורית כאן בארצנו הקטנטונת, אני מוכן להתערב שלא נאמרו. כי מי חלילה יכול לומר משהו לטובת הרב עובדיה וש"ס, בטח לא כשמדברים איתנו בכזה פאתוס ובכזה ביטחון, ולא סתם אנשים, אלא מדובר במעצבי דעת הקהל, מדובר באנשי התקשורת!
ומה שמדהים הוא שביום יום אנחנו נקלל אותם, ונאמר שהם מגמתיים, ונאמר שהם משתלטים עלינו בדעותיהם, אבל ברגע המבחן, שבו חלילה משהו מאיתנו עלול להישמע לצד הרב הזה שמדבר במבטא ספרדי כבד, ועוד בנושא של חיילים, שלא לדבר על חללים, או אז כולנו ממהרים להראות כמה אנחנו איתם, עם הנאורים, שאנחנו מה שקוראים – במיין סטרים...
טוב, כמובן שלכולנו יש איזה צידוק בסגנון – "שמע, הפעם הוא באמת הגזים"... אז הרשו לי לומר לכם – הנקודה ממש לא בכיוון הזה.
תסמונת הגן
אתם יודעים, הרבה יותר מפעם אחת גיליתי שהסתכלות על דינמיקה של ילדים בינם לבין עצמם יכול לפעמים לתרום לתובנות מאוד מעניינות על איך שאנחנו נראים. כי הם, בסך הכל – זה אנחנו, רק שפחות מתוחכמים, וקצת יותר גלויים. אז אתם בטח מכירים את חבורת הילדים האלה שלא ברור מה קרה ואיך קרה, והם הפכו להיות החכמים שבחבורה. אצל ילדים רואים טוב מאוד שלחבורה הזו נכנסים בד"כ החצופים, כאלה שניחנו באנרגיות לא ברורות שמתעוררות מול קהל, במעין פלפל מלא בביטחון שאגב אצל חלקם הלא קטן מתברר כביטחון ללא כיסוי עם הבגרות. ויש את אלה שבצד... מי שם אותם בצד? גם זה לא ברור, לפעמים זה סתם סגנון הדיבור שלהם... אבל זהו – כשמתבייתים על אחד כזה שמשום מה אינו במיין סטרים, חבורת החצופים הזו יודעת להוציא לו את המיץ – היא תערוב לו בכל פינה, תבודד כל סיטואציה אפשרית, כל משפט שיאמר על ידו בשיחה תמימה, או שאינה תמימה, ותעשה מזה מטעמים. ואין לו לצעיר הקטן שום דרך לברוח מציפורניהם.
אבל הנקודה היא שקבוצות הקצה הם הפחות מעצבנים, כי גם האנטי מיין-סטרימים מפתחים עם הזמן חסינות, וזורמים ממש לא רע עם החיים ועם ההבדלים שהם מגלים על עצמם. הכי מעצבנים הם קבוצות הביניים – אלה שאינם נמצאים בסטאטוס חברתי ברור ומוצק. הם, בשביל להבליט את אישיותם דואגים בכל דרך להיבדל מהשונה, מהחריג, מהקורבן, ודואגים לבעוט בו לפעמים חזק עוד יותר. "המצטרפים לחגיגה" הם אלה שבסופו של דבר נותנים את הדלק האמיתי לחוסר האמיתיות הסורר בגן הילדים.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל בכל זאת עם הגבלה אחת או שניים, כך מתנהגת חבורת האליטות הישראלית – הם מדברים בביטחון, ברהיטות, בתזזיתיות ובאנרגיות שמצליחות בהחלט להציג מקסם שווא של אנשים שבאמת יודעים מה הם רוצים מעצמם. אבל לא הם הבעיה, הבעיה היא איתנו, החנונים שאין להם אישיות שכדי להיראות חזקים ומלאי אנרגיות מקפידים כל הזמן להיות נגד האנטי מיין-סטרים.
ולעזאזל – האנטי מיין-סטרים בסיפור שלנו הוא לא איזה ילד טמבל ומסכן מגן הילדים, אלא ענק תורה בכל קנה מידה אפשרי. לא יאמן כמה חוסר הביטחון שלנו יכול לסמא את עינינו. הרי איך יכול להיות שאחרי שאנחנו מכירים את האופי הקלוקל ואת הדרכים שבהם מייצרים אייטמים בעולם התקשורת הישראלי, ואנחנו שומעים איזה עיתונאי צמא סקופים המאזין באובססיה לכל שיעור של הרב עובדיה, מצטט משפט אחד מתוכו, ובכל זאת אנחנו מניחים לו, לצייד הסקופים, לומר את המילה האחרונה. איך יכול להיות שהתגובה האינסטינקטיבית שלנו אינה: "שוב איזה טמבל שלא מבין כלום מנסה לחרחר מלחמה".
הרב עובדיה לא צריך להתאים את עצמו לטירוף
יגיד מי שיגיד – גם אם אני בטוח שהרב עובדיה לא התכוון לומר שהם חוטאים ולכן הם מתו, במצב של היום שבו כל משפט יכול להתפתח לחילול ה', הרב עובדיה חייב להיזהר בלשונו. לאלה אומר שתי נקודות: סלחו לי אתם פשוט לא מבינים כלום – את ציידי האייטמים האלה לא מעניין תוכן, הם מתרשמים מחיתוך דיבור ורהיטות, זה מזעזע להאמין בכך אבל זו האמת – מי שבסאונד לא נשמע כמוהם, התוכן שיוצא מפיו הוא אוטומטית פרימיטיבי ומסיט, ומעתה כל מה שצריך לעשות הוא רק להאזין ולחכות למשפט שיאמת את ההנחה הזו.
אבל חשוב יותר – הרב עובדיה לא צריך להיזהר מציידי אייטמים! צריך לדעת שחילול ה' אינו יכול להיקבע ע"פ כמה בורים, שובבים, תזזיתיים וחצופים שיודעים לעשות מטעמים מכל אנטי מיין-סטרים. הרב עובדיה צריך להמשיך "להסתפק" בתרבות שמירת הלשון, ובכבוד המסורתי שקיבל מאבותיו לכל מילה ומילה היוצאת מפיו, תרבות שכנראה ש"ציידי האייטמים" הללו לעולם לא יכירו. הוא צריך לדבר בחופשיות ובגלל שזה נשמע להם לא משהו, אסור לנו חלילה להפריע לו להעביר שיעורים.
אבל כאמור, לא הם הבעיה האמיתית – אנחנו הבעיה, אנחנו שמנסים כנראה עדיין בתוך תוכנו לומר לעולם כמה אנחנו נאורים, כמה אנחנו רהוטים ועדכניים, המקפידים בכל צומת כזאת להיות עם החזקים לכאורה, אנחנו הבעיה, אנחנו אלה שנותנים לחבורת החצופים את הדלק לעשות את כל הבלגן בגן הישראלי שלנו.
ואתם – אפי איתם וזבולון אורלב, הייתם צריכים לתת דוגמא לכולנו. אז מה אם יעל דן מדברת אליכם באינטונציה התוקפנית שלה ואז מה אם רזי ברקאי שואל אתכם בפאתוס – "נו מה אתם אומרים"? יראת תלמידי חכמים שאמורה להיות נטועה בכם הייתה צריכה להשיב להם בטון תקיף הרבה יותר: "רזי, יעל – ראשית אם את רוצה לשמוע את תגובתי, אני מציע לכולנו שכשאנחנו מדברים על הרב עובדיה יוסף נוריד כולנו את הטון, את אולי לא יודעת במה מדובר, אבל אני יודע, לכן קודם נחזיר בבקשה את יראת הכבוד לשיחה ואחר כך אהיה מוכן להמשיך ולומר לך שכמו שאני מכיר אתכם העיתונאים, אני הרבה יותר ממניח שהוצאתם את דברי הרב הזה מהקשרם". תרשמו לכם את המשפט הזה, כי אם אתם לא מסוגלים לומר אותו לאיש תקשורת, אחר כך אנחנו לא רוצים לשמוע אתכם רוטנים על התקשורת ועל המגמתיות שלה.
ומשפט אחרון: מותר ואף צריך לבדוק דברי רבנים, לשאול שאלות באופן מכובד, לחקור וכו', אבל בגלל המצב המעוות שאליו הגענו, קיבלתי על עצמי שבמקרים כאלה אני אפילו לא בודק, הרב, ובטח הרב עובדיה, אוטומטית מקבלים ממני את הקרדיט...
ומה שמדהים הוא שביום יום אנחנו נקלל אותם, ונאמר שהם מגמתיים, ונאמר שהם משתלטים עלינו בדעותיהם, אבל ברגע המבחן, שבו חלילה משהו מאיתנו עלול להישמע לצד הרב הזה שמדבר במבטא ספרדי כבד, ועוד בנושא של חיילים, שלא לדבר על חללים, או אז כולנו ממהרים להראות כמה אנחנו איתם, עם הנאורים, שאנחנו מה שקוראים – במיין סטרים...
טוב, כמובן שלכולנו יש איזה צידוק בסגנון – "שמע, הפעם הוא באמת הגזים"... אז הרשו לי לומר לכם – הנקודה ממש לא בכיוון הזה.
תסמונת הגן
אתם יודעים, הרבה יותר מפעם אחת גיליתי שהסתכלות על דינמיקה של ילדים בינם לבין עצמם יכול לפעמים לתרום לתובנות מאוד מעניינות על איך שאנחנו נראים. כי הם, בסך הכל – זה אנחנו, רק שפחות מתוחכמים, וקצת יותר גלויים. אז אתם בטח מכירים את חבורת הילדים האלה שלא ברור מה קרה ואיך קרה, והם הפכו להיות החכמים שבחבורה. אצל ילדים רואים טוב מאוד שלחבורה הזו נכנסים בד"כ החצופים, כאלה שניחנו באנרגיות לא ברורות שמתעוררות מול קהל, במעין פלפל מלא בביטחון שאגב אצל חלקם הלא קטן מתברר כביטחון ללא כיסוי עם הבגרות. ויש את אלה שבצד... מי שם אותם בצד? גם זה לא ברור, לפעמים זה סתם סגנון הדיבור שלהם... אבל זהו – כשמתבייתים על אחד כזה שמשום מה אינו במיין סטרים, חבורת החצופים הזו יודעת להוציא לו את המיץ – היא תערוב לו בכל פינה, תבודד כל סיטואציה אפשרית, כל משפט שיאמר על ידו בשיחה תמימה, או שאינה תמימה, ותעשה מזה מטעמים. ואין לו לצעיר הקטן שום דרך לברוח מציפורניהם.
אבל הנקודה היא שקבוצות הקצה הם הפחות מעצבנים, כי גם האנטי מיין-סטרימים מפתחים עם הזמן חסינות, וזורמים ממש לא רע עם החיים ועם ההבדלים שהם מגלים על עצמם. הכי מעצבנים הם קבוצות הביניים – אלה שאינם נמצאים בסטאטוס חברתי ברור ומוצק. הם, בשביל להבליט את אישיותם דואגים בכל דרך להיבדל מהשונה, מהחריג, מהקורבן, ודואגים לבעוט בו לפעמים חזק עוד יותר. "המצטרפים לחגיגה" הם אלה שבסופו של דבר נותנים את הדלק האמיתי לחוסר האמיתיות הסורר בגן הילדים.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל בכל זאת עם הגבלה אחת או שניים, כך מתנהגת חבורת האליטות הישראלית – הם מדברים בביטחון, ברהיטות, בתזזיתיות ובאנרגיות שמצליחות בהחלט להציג מקסם שווא של אנשים שבאמת יודעים מה הם רוצים מעצמם. אבל לא הם הבעיה, הבעיה היא איתנו, החנונים שאין להם אישיות שכדי להיראות חזקים ומלאי אנרגיות מקפידים כל הזמן להיות נגד האנטי מיין-סטרים.
ולעזאזל – האנטי מיין-סטרים בסיפור שלנו הוא לא איזה ילד טמבל ומסכן מגן הילדים, אלא ענק תורה בכל קנה מידה אפשרי. לא יאמן כמה חוסר הביטחון שלנו יכול לסמא את עינינו. הרי איך יכול להיות שאחרי שאנחנו מכירים את האופי הקלוקל ואת הדרכים שבהם מייצרים אייטמים בעולם התקשורת הישראלי, ואנחנו שומעים איזה עיתונאי צמא סקופים המאזין באובססיה לכל שיעור של הרב עובדיה, מצטט משפט אחד מתוכו, ובכל זאת אנחנו מניחים לו, לצייד הסקופים, לומר את המילה האחרונה. איך יכול להיות שהתגובה האינסטינקטיבית שלנו אינה: "שוב איזה טמבל שלא מבין כלום מנסה לחרחר מלחמה".
הרב עובדיה לא צריך להתאים את עצמו לטירוף
יגיד מי שיגיד – גם אם אני בטוח שהרב עובדיה לא התכוון לומר שהם חוטאים ולכן הם מתו, במצב של היום שבו כל משפט יכול להתפתח לחילול ה', הרב עובדיה חייב להיזהר בלשונו. לאלה אומר שתי נקודות: סלחו לי אתם פשוט לא מבינים כלום – את ציידי האייטמים האלה לא מעניין תוכן, הם מתרשמים מחיתוך דיבור ורהיטות, זה מזעזע להאמין בכך אבל זו האמת – מי שבסאונד לא נשמע כמוהם, התוכן שיוצא מפיו הוא אוטומטית פרימיטיבי ומסיט, ומעתה כל מה שצריך לעשות הוא רק להאזין ולחכות למשפט שיאמת את ההנחה הזו.
אבל חשוב יותר – הרב עובדיה לא צריך להיזהר מציידי אייטמים! צריך לדעת שחילול ה' אינו יכול להיקבע ע"פ כמה בורים, שובבים, תזזיתיים וחצופים שיודעים לעשות מטעמים מכל אנטי מיין-סטרים. הרב עובדיה צריך להמשיך "להסתפק" בתרבות שמירת הלשון, ובכבוד המסורתי שקיבל מאבותיו לכל מילה ומילה היוצאת מפיו, תרבות שכנראה ש"ציידי האייטמים" הללו לעולם לא יכירו. הוא צריך לדבר בחופשיות ובגלל שזה נשמע להם לא משהו, אסור לנו חלילה להפריע לו להעביר שיעורים.
אבל כאמור, לא הם הבעיה האמיתית – אנחנו הבעיה, אנחנו שמנסים כנראה עדיין בתוך תוכנו לומר לעולם כמה אנחנו נאורים, כמה אנחנו רהוטים ועדכניים, המקפידים בכל צומת כזאת להיות עם החזקים לכאורה, אנחנו הבעיה, אנחנו אלה שנותנים לחבורת החצופים את הדלק לעשות את כל הבלגן בגן הישראלי שלנו.
ואתם – אפי איתם וזבולון אורלב, הייתם צריכים לתת דוגמא לכולנו. אז מה אם יעל דן מדברת אליכם באינטונציה התוקפנית שלה ואז מה אם רזי ברקאי שואל אתכם בפאתוס – "נו מה אתם אומרים"? יראת תלמידי חכמים שאמורה להיות נטועה בכם הייתה צריכה להשיב להם בטון תקיף הרבה יותר: "רזי, יעל – ראשית אם את רוצה לשמוע את תגובתי, אני מציע לכולנו שכשאנחנו מדברים על הרב עובדיה יוסף נוריד כולנו את הטון, את אולי לא יודעת במה מדובר, אבל אני יודע, לכן קודם נחזיר בבקשה את יראת הכבוד לשיחה ואחר כך אהיה מוכן להמשיך ולומר לך שכמו שאני מכיר אתכם העיתונאים, אני הרבה יותר ממניח שהוצאתם את דברי הרב הזה מהקשרם". תרשמו לכם את המשפט הזה, כי אם אתם לא מסוגלים לומר אותו לאיש תקשורת, אחר כך אנחנו לא רוצים לשמוע אתכם רוטנים על התקשורת ועל המגמתיות שלה.
ומשפט אחרון: מותר ואף צריך לבדוק דברי רבנים, לשאול שאלות באופן מכובד, לחקור וכו', אבל בגלל המצב המעוות שאליו הגענו, קיבלתי על עצמי שבמקרים כאלה אני אפילו לא בודק, הרב, ובטח הרב עובדיה, אוטומטית מקבלים ממני את הקרדיט...
הוסף תגובה
עוד מיוסף רוסו
עוד בנושא אקטואליה