עד שיעיד עליו יודע תעלומות...

"שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך". (הושע י"ד)

במאמרו "מהו ענין כשלון בעבודה", כותב הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג זצ"ל, שעל מנת לשוב בתשובה שלמה עד ה' אלוקינו, עלינו להבין היטב למה מתכוון הושע הנביא במילים: "כי כשלת בעוונך". מהו העוון שבו נכשלנו ושעליו אנו צריכים לעשות תשובה.

לשם כך, עלינו לברר תחילה מהי ההגדרה של המילה "כשלון".

אם אדם עשה חשבון, ומצא שיש באפשרותו לעשות עכשיו עסק טוב, ולבסוף הפסיד מהעסק, אנו אומרים שהוא נחל כשלון. זאת אומרת, שהיו כמה נתונים שהוא לא לקח בחשבון מלכתחילה, והם גרמו לו להפסיד. אילו היה שם לב אליהם, לא היה נכשל.
אם אדם הלך בדרך ונתקל באבן, ונפל, אנו אומרים שהוא נכשל באבן, מפני שלא ראה אותה מלכתחילה. אילו היה רואה את האבן – לא היה נכשל.
אבל כיצד ניתן לומר שאדם נכשל בעוונות? הרי הוא רואה מראש שהוא הולך לחטוא! אם אדם, למשל, דיבר לשון הרע, הוא ידע מלכתחילה שהוא הולך לעבור עברה. זה לא עונה על ההגדרה של המילה "כשלון"!

חטא עץ הדעת

מסביר הרב ברוך אשלג זצ"ל, שהפסוק "כי כשלת בעוונך" מדבר על חטאים מהסוג של חטא עץ הדעת.
שלכאורה לא ברור, מה הביא את אדם וחווה לאכול מעץ הדעת. הרי אלוקים צווה את אדם במפורש: "ומעץ הדעת טוב ורע- לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו - מות תמות"! כיצד עלה על דעתם להפר את ציוויו המפורש של בורא העולם?
 
בהקדמה לספרו "פנים מאירות ומסבירות", כותב הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, שהנחש שבא לפתות את חווה, אמר לה, שלא יתכן שה' ברא דבר רע ומזיק בעולמו. ואם ברא את העץ – ודאי שלא עשה זאת לחינם, אלא רצה שיאכלו ממנו. ובוודאי שאם יאכלו ממנו תהיה לו נחת רוח גדולה מכך.
השאלה המתבקשת היא: אם אכן תיגרם לה' נחת רוח מאכילתם, מדוע אסר עליהם לאכול מהעץ?
על כך השיב לה הנחש, ש"ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוקים, יודעי טוב ורע". ולא כל אחד יכול להיות כאלוקים. בשביל לזכות לדעת אלוקית, צריכים להיות קדושים וטהורים. לכן, אסר עליהם ה' את האכילה, עד אשר יזכו להגיע לדרגת הקדושה והטהרה שבה הם כבר יוכלו לאכול מן העץ.
ההמשך ידוע לכל: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל". מסביר הרב יהודה אשלג, שחווה לא אכלה מהעץ סתם כי התחשק לה, אלא היא טיהרה את עצמה והתקדשה עד שהייתה בטוחה שהיא בדרגה שכבר יכולה לאכול מהעץ בכוונה לעשות בכך נחת רוח ליוצרה.
ורק לאחר שאכלו, "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם" – הבינו שהיה מעורב ברצון הטהור, לגרום נחת רוח לה', גם רצון שאינו טהור, ליהנות מהפרי המתוק.
על חטא כגון זה שייך לומר כשלון. שכן לכאורה, ממבט ראשון, נראה כי הנחש דיבר דברי טעם. חוץ מפרט קטן שממנו התעלמו אדם וחווה: ה' לא אמר להם שהם ראויים לאכול מן העץ. הם החליטו על דעת עצמם שהם קדושים וטהורים וכל כוונתם היא לשם שמים. זוהי האבן שאותה לא ראו קודם לכן ובה נכשלו.
אם הם היו עושים רק את מה שה' בכבודו ובעצמו היה אומר להם לעשות – אין ספק שלא היו נכשלים.

תשובה שלמה

ממשיך הרב ברוך אשלג וכותב שבדומה לאדם וחווה, גם עובדי ה' בימינו, המקיימים תורה ומצוות, נכשלים ב"חטא עץ הדעת".

בדיוק כמו אדם וחווה בשעתם, גם חלק גדול מאיתנו בטוחים שהם עוסקים בתורה ובמצוותיה מתוך כוונה טהורה, לעשות נחת רוח ליוצרם. ולמעשה, במודע או שלא במודע, מערבים גם כוונה לקבל רווח אישי מקיום המצוות.
במה בעצם טמון הכישלון? מהי אותה האבן שהיה עלינו לראות ואיננו רואים?
האבן היא הביטחון העצמי, הנטייה לחשוב שאני יודע מה מתחולל בתוך ליבי, שאני מכיר את עצמי מספיק טוב ויודע בבירור מהן כוונותיי.

אך אליבא דאמת, האדם לעולם לא יכול לקבוע בעצמו אם המעשים שהוא עושה נעשים לשם שמים. רק ה', הבוחן כליות ולב, יכול להעיד עלינו ולומר לנו מהו מצבנו האמיתי.
 
אבל כיצד יכול לדעת אדם, בשר ודם, לדעת מה ה' חושב עליו?

כותב על כך בעל הסולם בהקדמה לספרו 'תלמוד עשר הספירות':
"אמנם אחר שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה ש"שב" ומתדבק בה' יתברך בכל לב, נפש ומאד".

ועל כך אמרו חז"ל: "היכי דמי תשובה? עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא עוד". כלומר, האדם יכול להיות בטוח שזכה לתשובה שלמה, רק כאשר הוא זוכה לגילוי פנים, שאז ה' יתברך מעיד עליו שלא יחטא עוד. רק אז הוא יכול להיות סמוך ובטוח שמעתה ואילך, כל מעשיו יהיו אך ורק לשם שמים.