קצת צידה לדרך....

שלום שיעור א'- אגרת לבחורים של שיעור א' בישיבות.

במשך השנה שעברה היינו רובנו עסוקים במציאת מקום לשנה הבאה, ישיבת הסדר, גבוהה, מכינה או שמא ישר לצבא. לוחות המודעות שהיו פרוסים לאורך המסדרונות היו עמוסים ודחוסים במגוון רחב של פליירים המציעים מגוון רחב של ישיבות ומכינות. עם מקצוע או בלי מקצוע, לימוד מזרחנות ולימודי סיירות, במקום פסטורלי או בעיר הגדולה, אם גרעין דתי או בלי גרעין, בקיצור, כל מיני. לכאורה זה קשה להאמין לכל אותם טענות שהטיפו לנו כל הזמן שישיבת הסדר או מכינה הם לא כמו ישיבה תיכונית, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות הנכונות. בישיבה ובמכינה אתה משתנה, הן רוחנית והן מבחינת הבגרות הנפשית. זה שאומרים לנו "אתם חייבים לנצל את השנה הזאת" זה לא סתם בקשה באוויר, אלא מחובתנו להפנים אותה. נכון שבישיבה התיכונית לא היינו מיושבי בית המדרש והגמרא לא ממש "הדליקה" אותנו, אבל מלימוד תורה אפשר לקבל המון. זה אולי נשמע יומרני או מיושן, אבל התורה היא לא רק מה שכתוב בספרים שעברו מדור לדור, אלא גם אורח חיים, היא מדריך לחיים טובים.

בישיבה התיכונית לא ממש הצלחנו לקבל מתיקות מלימוד הגמרא ורק אכלנו את הקליפה מבלי להגיע לפרי עצמו- למתיקות וטעם מהלימוד, עכשיו יש בידינו ללמוד וגם לקטוף את פירות הלימוד.

כעת כשפחות או יותר כל בחור קבע את מקומו, אם זה בעיר הגדולה מתוך בחירה ואמונה כי שם הוא יוכל לפתוח אצלו את האופקים לעצמו ולקב"ה. אם זה באחת הג'בלאות בהרים, בגלל שזהו המקום הכי מתאים לו ושם יתפתח, כל אחד ואחד נדרש לפתוח את חדרי ליבו אל לימוד התורה ולא משנה היכן.

המכינה או הישיבה הם מקומות שבהם אדם מעצב את אישיותו לתמיד ואת דרך חייו. בתיכון היו מרבים המורים להטיף לנו בנוסף על חשיבות הלימוד בישיבה או במכינה לפני הצבא, ולא ממש הבנו מה החשיבות שבכך. אבל לכל אחד מאיתנו יש תפקיד חשוב מאוד בצבא, היכן שלא נהיה, והוא להיות שגרירים של הקב"ה, להיות נציגיו בשטח, ולשאת את דברו בזקיפות קומה ובלי בושה. כשנסיים את הישיבה או את המכינה נצטרך להתמודד את המשימות הרבות שיוטלו על כתפינו, אם יהיו אלה משימות לאומיות או אישיות, אבל אנו ניגש אליהם מוכנים וערוכים וטעונים במטען רוחני עצום, אודות לשנים של לימוד בישיבה או במכינה. אם נפנים את זה שאנו מסוגלים להשתנות, לפתוח בפני התורה את התריסים האטומים שבתוכנו, רק אז נאהב את לימוד התורה, נזכה לראות בפרי עמל של לימוד מתיש ומאמצים ונצא מרווחים. גם אם בהתחלה אין ממש חשק לפתוח ספר והכל נראה לכם מוזר ומאיים כאילו נפלנו על איזה כת של "משוגעים", קצב הלימוד המהיר והרעשני, ספרים מוזרים שמעולם לא נתקלנו בהם לפני, שעות לימוד רבות ובזמנים לא שגרתיים, והמון גמרא, אלה רק חלק מהסיבות ללחץ ולבלבול שנחוש בין כותלי הישיבה. אולם זה רק נראה כך, עוד נתרגל לשהות באוהלה של תורה מהר מאוד, ואפילו נהנה. זה תלוי, כאמור, בכל אחד ואחד מאיתנו, אם ניתן לתורה ולקב"ה להיכנס לתוכנו פנימה.

חודש אלול הוא זמן מעולה להתחיל בדרך חדשה, לפתוח דף חדש ביישום השאיפות הרוחניות שלנו בדרך להצלחה. זמן מתאים לחשבון נפש פנימי עמוק, של תשובה שלמה.

והמלצה לסוף, בכל יום בישיבה ובמכינה נשאל את עצמנו את השאלה, מה הקב"ה מבקש מאיתנו, מכל אחד ואחד מאיתנו, כיחידים וכעם, ונתחזק ונחזק את האמונה שלנו בהמשך הדרך. בהצלחה

איתמר ליברמן, שיעור א' בישיבת "המאירי", ירושלים.