זה לא התחיל בנו

קולות תיפוף צעדינו מהדהדים בעולם.
קולות איתנים, יציבים; ולעתים - מהוססים יותר, חוששים, מחפשים.
ובמעלה הדרך, של שביל חיינו המתפתל, לעתים זוכים אנו ולקולותינו מצטרפים קולות אחרים, של שותף לחיים. ולעתים, גם קולות נוספים – קטנים, רכים. מתחילים הם כהד קלוש של כף רגל יחפה על חול חלק, הולכים הם ומתעצמים, מקבלים חוזק, ביטחון, ואף עצמאות.
ולעתים, שוב אנו מוצאים את עצמנו מול ההדים המוכרים יותר, ובין כותלי הבית נשמעות רק נשימותינו. ולעתים, אנו מתברכים, והצלילים הדקים שבים ומפעמים, בביקור קטן, בשבת אחת. שניים, שלישים, ריבעים. ולעתים לא. ובשקט, נשמעות רק דפיקות צעדינו על הפלדה; ולעתים יש דממה ארוכה מדי, עד שהרגל מתרוממת ונוגעת שוב, נאבקת להמשיך הלאה.
ובכל מקרה, בין בסולו בין בדואט או בסימפוניה - זה לא התחיל בנו.
לפעמים אנו קצת משלים את עצמנו – סוגרים את התריסים, אוטמים חלונות ברצון העיקש לאוטונומיה. אך בשלב כלשהו אנו מתעוררים ושומעים גם קולות אחרים.
רות גולדברג, בת 13, לודז'. רות מנדל, בת 7, ברלין. אליהו פרדו, בן 14 סלוניקי.
ולעיתים, הקולות מתוקים יותר. קול שירת בקשות העולה עם החמה, קול ניגון נוגה הממיס את שכבות הקרח.
לעתים, הקולות רחוקים רחוקים ואנו שומעים מהם רק צליל חלש, בת קול. שירה על הים. צעקות שמע ישראל.
ולעיתים הם קרובים כל כך, ומה גרם לנו כל כך הרבה זמן לא לשמוע אותם? קולו של סבא זכרונו לברכה, קולה של סבתא תבדל לחיים ארוכים, קולו של אבא המקדש על היין, קולה של אמא השרה שיר ערש.
ולעיתים, אלה קולות שהדחקנו במתכוון. קולות שלא רצינו לשמוע כשהתאווינו למנגינות אחרות. ובוקר אחד אנו שומעים בקולנו את הקולות הללו; ולעתים אנו נלחמים, בועטים, צועקים; ולעתים משלימים; ולעתים, מתוך בגרות מסויימת, אנו שוב מצליחים להקשיב, ובוחרים מה יישאר ברקע ומה יתווסף לפזמון שלנו. מה ישתלב כקול שני, ומה יעצים את קולנו אנו.
אך בכל אלו, כאמור - זה לא התחיל בנו.
בעמדנו לקבל תורה, שוב, נזכור שכבר קיבלנו אותה אלפי פעמים.
נזכור שכל הנשמות כולן עמדו למרגלות הר סיני.
בחג בו נידונים על הפירות נזכור, כי הללו באים רק אם יש שורשים.
נזכור, נעלה זכרונות, נספר סיפורים, ונעביר את הלפיד הלאה.
שיהיה עוד דור שיוכל לקבל תורה. דור נוסף שיעשה וישמע.