כוחו של סיפור

בשבת האחרונה, בחוזרי הביתה מ"דבר תורה" שזכיתי לומר ב"שבת בר מצווה" באחת השכונות המרוחקות מביתי, עברתי דרך אחד מבתי הכנסת הגדולים הנמצא במרכז העיר פ"ת. וכמו תמיד, ובמיוחד בשבתות הסמוכות ליום העצמאות נקלעתי ל"ויכוח שיגרתי" בין אלה המצדדים והרואים ביום העצמאות "יום חג" עם המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך, כגון: הלל בברכה, סעודת מצווה וכו' ובין אלה הרואים ביום זה "יום" חשוב בלבד והס מלהזכיר ומלשייכו לשאר "מועדי וחגי ישראל" במהלכה של השנה.

אולם, הפעם, לצערי הרב, הויכוח גלש ל"מהלומות מילוליות" ועבר את "גבול הטעם הטוב". אלה – הביאו ראיות והוכחות לטענתם תוך הסתמכות על "גדולי ישראל" ואלה, מאידך גיסא – הביאו ראיות והוכיחו טענתם תוך הסתמכות על "גדולי ישראל".

"מוטי" – קרא לי אחד מן החברים המתווכחים. "ומה אתה אומר על כך"?!

הבטתי בהם רגע די ארוך. הסתכלתי השמיימה ואמרתי לעצמי ובלחש: "ראה והבט, הקב"ה, במה עסוקים בניך כשהם עומדים בפתחו ובשחרו של יום העצמאות הנ"ט של מדינת ישראל" (שעפ"י תפיסת עולמי היא "ראשית צמיחת גאולתנו"). סיימתי את המשפט בתחינה: "אנא, הקב"ה, עשה כל מאמץ שיום זה יהא יום של שמחה אמיתית בהשלמת גאולתו של העם – פיזית ורוחנית, שהרי הוא חל תמיד בין "חג הפסח", המסמל את "הגאולה הפיזית מן האימפריה המצרית ובין "חג השבועות, המסמל את "הגאולה הרוחנית".

"נו, מוטי" – החרה החזיק אחריו חברו – "מה קרה? למה לוקח לך די הרבה זמן לענות"?!

לא עניתי. במקום זאת הוצאתי "על המקום" (מזכיר שם עיתון חשוב המופץ בפריסה ארצית ובאלפי עותקים) מצקלוני הקבוע פיסת נייר והתחלתי לקרוא באיטיות ובהטעמה את הסיפור הקצר הבא, מתוך הכרה עמוקה שפעמים מעשיהם של גדולים יכולים לשמש כתשובה האמיתית וכלימוד הטוב ביותר עבור "האנשים החושבים", כדלקמן –

מספרים על האדמו"ר הצדיק, ר' יעקב מסדיגורא זצ"ל שהיה נוהג בשנים הראשונות לתקומתה של מדינת ישראל להגיע ביום העצמאות אל בית הגדול אשר בתל אביב. היה מצטרף אל ציבור המתפללים, מתפלל בדבקות ובכוונה גדולה ואף היה אומר יחד עם הקהל את ההלל. לאחר התפילה, היה יוצא עימהם אל חצר בית הכנסת וכשהוא היה רואה מעגל של רוקדים, היה משתלב ביניהם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה את הצדיק חש והרגיש שיש לרבי שמחה מאד מיוחדת. שמחה הנובעת מבפנים, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. יום אחד נכנס אחד מן המתפללים עימו לשיחה ושאלו לפשר העניין. כתשובה לשאל האיש ענה הצדיק וסיפר שכאשר התגורר בעיר וינה (אוסטריה) נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להרע ולהציק לקהילה היהודית במקום בכל מיני צורות. ומפני שהוא שימש כרב הקהילה, הנאצים בחרו בו כ,דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. מה עשו? – נתנו לו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה. כמו כן, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. לא הייתה לו ברירה. לקח את המטאטא ואת הדגל ותוך כדי עבודה פנה אל השמיים ואמר: "ריבונו של עולם! אנא, זכני עוד לטאטא את רחובות ארץ ישראל! ריבונו של עולם! אנא, זכני עוד להניף את דגל ארץ ישראל על בניין גבוה!". ב"ה, לאחר שעברתי את "התופת הנאצית" זכיתי לעלות לארץ ואני מקיים את אשר כל כך רציתי. כאשר מגיע יום העצמאות, קם אני בשעה שלוש לפנות בוקר, לוקח מטאטא ומטאטא את רחובות תל אביב. לוקח דגל גדול וקובע אותו על אחד מן הבניינים. מגיע אל בית הכנסת ועושה את אשר אני עושה...

לא הייתי צריך להוסיף מילה. היה זה אמנם סיפור קצר. אולם, היה זה: במקום הנכון, בעיתוי ובזמן הנכון ביותר.