מיומנה של רווקה מתבגרת

במאמרים קודמים (ניתן למצוא כאן וכאן) פרסמנו שני מאמרים על שידוכים מתוך העלון "קומי אורי", במאמר זה אנו מביאים את תגובתה של רווקה מבוגרת (לא לאורך זמן, כמובן).

בדברים הבאים אני מבקשת להביא אתכם, הקוראים, להצצה קטנה, ברוך ה' לא לאורך זמן, אל עולמנו, הרווקים המתבגרים, כפי שמכנים אותנו בעדינות, שלא לומר "רווקים זקנים". אני שומעת מסביב לא פעם, ולצערי גם במאמרים אלו שקראתם, התייחסות אלינו משל היינו אנשים חולים. לא ממש מדברים אלינו, אלא עלינו. אנחנו, מבחינתכם, לא ממש חיים את החיים המלאים שאתם חיים, שהרי אתם מאוד עסוקים, יש לכם עניינים מאוד חשובים, ולנו, כפי שכתב אחד הרבנים כאן, יש זמן להתעדכן ברכילויות. אנחנו עסוקים בעצמנו, מתפנקים ומפנטזים על חיי נשואים כמו בסרטים, בשעה שאתם מה-זה ריאליים, מסתכלים על החיים נכוחה ויודעים באיזו צד מרוחה החמאה.

לא פעם אני שומעת איך מציעים לרווקה הזקנה ללכת לפסיכולוג, לטפל בבעיה, להתפלל. האם ניסיתם פעם לחשוב מה עובר על בחורה שנפגשת 10 או 20 שנה כמעט עם כל מי שמציעים לה, למרות שאת רוב ההצעות נכון היה לפסול על הסף? האם ניסיתם לדמיין איזו מן תחושה זאת לעבור שוב ושוב את הטקס הזה של להתלבש, לעמוד מול המראה, לבדוק שוב את האיפור, לחיות לזמן-מה באשליה שמי יודע, אולי הפעם זה-זה, להגיע למקום ושוב, בפעם האלף, למכור את עצמך, לשמוע את עצמך שואלת שאלות שכבר שאלת מיליון פעמים ולהשיב על שאלות שגורמות לך בחילה? ולא, הסיבה שאני לא נשואה היא לא בגלל שאני לא רוצה להתחתן, אלא שבאמת באמת הקב"ה לא זימן לי את האדם המתאים. האם נכון היה לי להתחתן עם הבחור הגרוש שהתברר לי שהיכה את אשתו הראשונה, כאשר השדכנית אומרת לי "מה הבעיה, אפשר ללכת לטיפול"? או אולי מוטב היה לי להתרצות לזה אשר "שכחו" לספר לי כי הוא נוהג לשתות לשוכרה, והדבר נודע לי "במקרה", אחרי שכבר הציע לי נישואין, כאשר שתה מרוב התרגשות שהוא עומד לפוגשני? אני יודעת, הדוגמאות שהבאתי הן קיצוניות, אבל בכל פעם שאנחנו מסרבים להצעה שעל פניה נראית לא שייכת, אומרים לנו "בסך הכול כוס קפה, או שכן או שלא", כאילו היינו מכונות ולא בני-אדם עם רגשות.

אגב, מאוד תמוהה בעיני הגישה האומרת שאם איננו נשואים הרי זה בגלל שיש לנו בעיות בכושר קבלת ההחלטות או בגלל שאיננו ריאליים וכדומה. איפה האמונה היוקדת שלכם, שבאה לידי ביטוי בעקבות מהלכים שונים, בעיקר פוליטיים, האומרת כי הכול מאת ה'? כולנו חתומים על הוראות קבע כאלה או אחרות שמטרתן לסייע למשפחות במצוקה. בערבי חגים מציפים אותנו בבקשות לסלי-מזון, סיוע לנזקקים, עזרא לדלים ונדבה לאביונים. מדוע לגבי עני לא נשאלת אף פעם השאלה מה האחריות שלו למצב שהוא הגיע אליו, שמא יש לו בעיה ביכולת לקבל החלטה, אולי סדרי העדיפויות שלו מוטעים, ואילו כאשר אדם לא מוצא את הזיווג שלו ברור לכם שכל האשם תלוי רק בו? האם לא ייתכן שאני לא נשואה רק כי הקב"ה החליט שכך יהיה? האם לא ייתכן שגם אם קשה לי ולסביבתי להבין את זה כרגע, הרי שהמצב הנכון ביותר מבחינתי כרגע הוא לא להיות נשואה? ואגב, בעניין הכושר לקבל החלטות, בגילי המופלג הספקתי לקבל לא מעט החלטות, חלקן גורליות. אני חיה חיים עצמאיים לגמרי, רכשתי לעצמי דירה קטנה, אני נוסעת במכוניתי ברחבי הארץ ועובדת בעבודה שדורשת לא מעט אחריות. האם ייתכן כי הבעיה הזאת מתעוררת רק כשמדובר בבחירת בן-זוג?

ובעניין התפילה, נסו לדמיין את עצמכם הולכים במשך 40 ימים רצופים לכותל, כולל שבתות, גם אם מדובר בימים חמים או בימים קרים. נסו לדמיין את עצמכם קוראים שם בכל יום "פרק שירה", מתפללים ובוכים, שופכים את הלב. עוברים להם 40 הימים ואתם נוכחים שלא קרה דבר, לא נפל שום חתן מן השמים. אבל אתם לא מתייאשים, אתם נוסעים לקברי צדיקים, נותנים צדקה, מתבודדים, צועקים, הולכים ל"בעל הייסורים" ולרבי שמעון, מגיעים עד לאומן ומקיפים את העמוקה, ולבסוף, אחרי כל זה, אומרים לכם שכדאי שתתפללו. האם חשבתם על כך שאולי הסיבה שאנחנו לא מתחתנים היא שהקב"ה רוצה את התפילות שלנו? האם יש אפשרות שאנחנו, בדמעות שלנו ובתחינות שלנו, מסייעים במשהו לעם ישראל?

לא מזמן שמעתי בדיחה על רווקה בת 42 שאמרה לשדכנית שלה שהיא מחפשת מישהו שהיא תוכל להישען עליו. השיבה לה השדכנית: עוד מעט יהיה לך מקל, תוכלי להישען עליו. מבחינתי הבדיחה הזאת משקפת את יחס החברה, במיוחד זו הדתית, אל האנשים שלא זכו להקים משפחה בגיל המתאים. אתם מבינים, לאישה בת 42 אסור שיהיו רצונות ושאיפות, היא צריכה לקחת מה שיש. ואם היא לא לוקחת, רצוי שתלך לפסיכולוג, או שתתחיל סופסוף להתפלל...