אמרת ירושלים – אמרת ארץ ישראל

בבוקרו של יום שישי האחרון, ערש"ק פרשת "אמור", בדרכי אל מקום עבודתי (בשנים האחרונות) באחד מ"בתי החינוך" הידועים והמצטיינים ביותר הן בתחומי הלמידה והן בתחומי החסד, הנתינה והעזרה לזולת (באולפנית "ישורון", פ"ת) שמעתי צעקה תוך כדי הנסיעה.
"מוטי" – צעק אלי אחד מחברי וממיודעי הקרובים ביותר, אביה של אחת התלמידות שמשמש כרופא מנתח בבית חולים "השרון" הסמוך לאזור מגורי. "עצור"! – המשיך הוא לצעוק כשהוא מחזיק ומנפנף בשתי ידיו בעיתון, שלאחר מכן התברר לי שהיה זה "על המקום", העיתון הארצי לציבור הדתי.
עצרתי את אופנועי. הורדתי את הקסדה ושאלתי בבהלה: "מה קרה"? "למה עצרת אותי"?!

"אל תיבהל" – ענה האב. "ב"ה, למשפחתי ולי לא קרה שום דבר. אולם, לעם ישראל, בארץ ישראל, קרה דבר נורא. נורא מפחיד ומדאיג. אני עדיין ב"שוק טוטאלי". תראה! קרא בעצמך"!. "ודרך אגב" – הוסיף בקול שקט יותר, "יישר כוחך על הכתבה..."

לא אפשרתי לו להמשיך. הסתכלתי עליו ואמרתי: "נו, באמת, בשביל לומר יישר כוח לא היית אמור לעצור אותי. אבל, נראה לי שאתה באמת מפוחד ומודאג ביותר. למה בדיוק "התכוון המשורר" באומרו: דבר נורא מפחיד ומדאיג קרה לעם ישראל, בארץ ישראל"?!

בהתרגשות הוא פתח את העיתון בעמוד מס' 14 וקרא בקול חנוק את הכותרת: "מתפרעים ערבים ביער מגידו". הוא המשיך וסיפר לי שביום העצמאות האחרון, אלפי ערבים התכנסו ביער מגידו וציינו את "יום הנכבה", יום האסון הלאומי שלהם. חלק לא מבוטל מהם הניף מאות דגלי אש"ף וחלק מהם אף תקף באלימות קבוצה של מטיילים יהודים שהגיעו לחגוג ולשמוח ביום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל.

בפנים כואבות הסתכלתי עליו ובהזדהות מלאה הישרתי מבט ושאלתי: "וממה אתה חושש בעיקר? ממה אתה מודאג באמת"?!. כמעט בקול בוכים וללא שהיות ועיכובים הפטיר: "ממה שיקרה בעתיד, מוטי, ממה שיקרה בעתיד. היום – יער מגידו. מחר – הנגב והדרום. מחרתיים – הגליל והצפון ולבסוף – ירושלים, ומי יודע?! אולי כל מדינת ישראל"!

את המילים האחרונות ירושלים ומדינת ישראל כמעט כבר לא שמעתי. קולו נשנק וכאב גדול היה נסוך על פניו. "אל תדאג" – ניסיתי לנחם אותו. "לא ירושלים ולא שום פיסת אדמה מארץ ישראל, ארצו היחידה של העם היהודי". ובעוד אני יושב על האופנוע "זרקתי" ביטויים ומשפטים ידועים אשר במהלך שנות קיומו של העם היהודי נהפכו להיות "נכסי צאן ברזל" ונצרבו בתודעה היהודית, כגון: "נצח ישראל לא ישקר"!. ועוד. להודות על האמת, ידידי לא בדיוק השתכנע על נקלה, ועל כן הבטחתי לשלוח אליו עוד באותו יום מקבץ של מאמרים, סיפורים ואנקדוטות הקשורים לאמונה הצרופה בחוסנם ובעוצמתם של "היושבים בציון", ארץ ישראל, ובעיקר – ירושלים. סיכמתי זאת במילים: "אמרת ירושלים, אמרת ארץ ישראל! אמרת א"י, אמרת ירושלים"!

לאחר שחזרתי לביתי התיישבתי וקיבצתי מקורות העוסקים בירושלים מהיבטים ומזוויות שונות. המצורף בכתבה זו, הוא חלק מזערי עקב "גזירת אורך" המתבקשת מפיו של העורך. בטוחני, שדברים אלה ישמשו לחיזוקם ולזירוזם של "נקיי הדעת", ולאו דווקא בירושלים, כדלקמן:
"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". שני פסוקים הלקוחים מספרו של "נעים זמירות ישראל", דוד המלך שהיה כידוע אחד מן המלכים המיתולוגיים של ירושלים (לא רק טדי קולק, רבותי, לא רק טדי) בהיותו כובש ומקים מלכות ישראל בעיר הנצח, ירושלים, בירתו הנצחית של עם ישראל החל מתקופתו ועד ימינו אנו. ירושלים מופיעה כ-700 פעם ב"ספר הספרים" השייך לכל מגזרי העם היהודי. וזה המקום לציין שירושלים אינה מופיעה אף לא פעם אחת בספרם של "בני דודנו", בספר הקוראן. עניין זה כשלעצמו אומר דרשני. ירושלים איננה ומעולם לא הייתה עוד סתם מקום ועוד נקודה על מפת העולם. ירושלים היא מותג!. ירושלים היא מושג אוניברסאלי – בכלל ומושג יהודי – בפרט. מחד גיסא – ירושלים היא מושג מוחשי, ממשי, ומאידך גיסא – היא מושג אבסטרקטי, מופשט ובלתי נתפס בחושי האדם. ירושלים היא שורה של סמלים, ובמיוחד – סמלו של כל יהודי ויהודי בכל אתר ואתר ובכל זמן נתון. ירושלים היא "החוט" המקשר בין האדם, המקום והזמן בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". ירושלים היא העיר היחידה בעולם שאליה ועליה חלמו, כספו והשתוקקו היהודים בכל שנות גלותם. ירושלים היא העיר היחידה בעולם בעלת כ-700 כינויים ושמות, עיר של יופי ואסתטיקה המהווה השראה ליוצרים, אומנים וכו', יהודים ולא יהודים כאחד. ובאותה נשימה ממש, ניתן גם לומר בעצב שהיא העיר שבה חרבו שני בתי מקדשנו, לבושתנו. וכמובן, אין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט את הנסיבות. אולם, היא בדיוק אותה העיר שהקב"ה מייעד לבנות בה ובשביל העם היהודי את "הבית האחרון", קרי: את בית המקדש, בקרוב ממש.

בחרתי להציע לקהל הקוראים מספר אנקדוטות ואשר לדעתי יש בכל אחד מהם הצגת נימה אישית של קשר עמוק ביותר בין האדם ובין ירושלים (וציון). קשר נצחי שמעולם לא ניתק ולא יינתק.

שמואל יוסף עגנון, הידוע בפי כל בכינוי ש"י עגנון נולד ביום ח"י באב תרמ"ז (26 ביולי 1887) בעיר בוצ'אץ' אשר בגליציה ונפטר ביום י"א באדר א' תש"ל (17 בפברואר 1979) בעיר ירושלים, בעיר שאותה אהב מכל הערים בעולם. ש"י עגנון היה מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה וזכה בפרסים רבים, כגון: פרס ביאליק, פרס ישראל ועוד. ש"י עגנון זכה להכרה בינלאומית ולתהילת עולם בכך שבשנת 1966 קיבל את "פרס נובל", הפרס היוקרתי בעולם שניתן בתחומי מדע שונים ורק יחידי סגולה זוכים לכך. כשנתבקש ש"י עגנון לגשת ולקבל את הפרס ולשאת דברי תודה והוקרה, בנאומו המרגש (כשמליוני אנשים ברחבי העולם צופים באמצעות הטלביזיה) הוא כלל את המשפטים הבאים, משפטים שנחרתו והודפסו ברבות השנים על השטר של 50 ₪, שטר הכסף שנושא את דיוקנו של המשורר הדגול – מצד אחד וציור של ירושלים – מן הצד השני. וכך אמר: "מתוך הקסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל, בכל עת, תמיד, דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון הלילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל, נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה..."

אהבתו לעיר ירושלים הייתה מוחלטת, אמיתית ו"ללא חשבונות". זקני ירושלים מספרים שהיה נוהג לצאת מחדר עבודתו אל מרפסת הבית, נושם את "אויר ירושלים" וחוזר אל שולחן הכתיבה. הצעות למגורים, לכסף כמו גם לשאר הנאות העולם לא פיתו אותו והוא קבע את מקום מגוריו בשכונת תלפיות לצמיתות עד יום מותו. יהי זכרו ברוך.

למותר לציין שבספרותם של חז"ל קיימים מאות ואלפי קישורים אל העיר ירושלים. אין זה המקום לפרט ולהרחיב. אולם, חושבני שיש לציין לפחות את המקור (קידושין ב.) שבו חז"ל מיקדו את תשומת לבנו לכך שהקשר של כל יהודי ויהודי לירושלים ולארץ ישראל יהא כמו הקשר העמוק והאמיתי "בין איש לאשתו". בעקבות זאת, מן הראוי להציג בפני הקוראים פואימה, אמנם – קצרה, אבל איכותית בתוכנה ובעלת עוצמה אדירה במסר שבה. פואימה זו נכתבה ע"י הבחור מאיר שנולד הי"ד, איש צפת, העיר הצפונית והמקבילה לירושלים בקדושתה. מאיר, שהכרתיו בהיותו ילד קטן, היה אחד מבחורי החמד של עם ישראל ונפל בעת מילוי תפקידו כלוחם בחטיבת "גבעתי". הוא שרת את ארצו ועמו במסגרת "ישיבות ההסדר". יהי זכרו ברוך. וכך הוא כותב:
כמיהתי לציון וירושלים, ככמיהת איש לאשתו.
כגוף אחד.
כשני חצאים.
כגוף שדבק בקשר מגנטי מוצפן,
כל חלק,
כל אבר בגופי הדווה.
כבשר מבשרי,
ארצי – אשתי, מקודשת לי,
בקשר קודש,
בקשר דם.

עודד אבישר, איש ירושלים וסופר, כתב לפני מספר חמשיר מדהים שכותרתו: "היכן היא ירושלים". אין ספק שהקטע מדבר בעד עצמו. וכך הוא כותב:
מאין אתה יהודי? – מירושלים.
ולאן אתה הולך יהודי? – לירושלים.
מתי יצאת מירושלים? – לא יצאתי ממנה, מעולם!.
ומתי תגיע אליה לירושלים? - מי חכם וידע. כבר דורות אני הולך אליה.
מה שלומה של ירושלים? – חרבה ובנויה. בוכה וצוחקת.
ומתי תיבנה ירושלים? – בכל רגע היא נבנית.
היכן היא ירושלים? – שם, בראש ההרים, במקום בו הומות היונים.
והאם רחוקה היא ירושלים? – לא ולא. חלילה!. כאן היא עמדי, בליבי!

הרשוני, קוראים יקרים, לקנח מאמר ארוך זה (מראש שלוחה לכם התנצלותי, אולם, רק לכבודה של ירושלים חרגתי מהרגלי) בסיפור אישי הקשור לירושלים שסגולות רבות לה, עד כדי ביטול דו"ח משטרתי. ומעשה שהיה, כך היה: בשנים האחרונות, רעייתי ואני מעדיפים לבלות בירושלים את חופשתנו השנתית. באחד מן הלילות הקרירים והנעימים של ימי הקיץ היפים, עצרנו את רכבנו (שלא במקום מותר) כדי לצפות ולצלם את השקיעה הנפלאה של "המאור הגדול", השמש. שוטר תנועה חמור סבר עצר לידינו וביקש "לבדוק את הרישיונות". כהרגלם וכדרכם בקודש של שוטרי ישראל (והפעם, הוא צדק בהחלט) ננזפנו והשוטר התחיל לרשום את הדו"ח
"אדוני השוטר"! – זעקתי מקירות ליבי. "היה זה מקרה חירום. מעולם לא ראיתי שקיעה נפלאה כזו בעירי, פתח תקוה. תמונה של שקיעה נפלאה מעיר הקודש ירושלים תהיה מזכרת יפה, מזכרת נצח". השוטר הסתכל עלינו כעל "אנשים שנפלו מן הירח". הביט בקלסרו ובטופס הדו"ח המוכן לכתיבה. הביט בנו שוב ואמר: "לכבודה של ירושלים, ורק בזכותה, ניצלתם מדו"ח משטרתי ומתשלום קנס כספי גבוה". זו העיר ירושלים וזה כוחה!!! שהרי: אמרת ירושלים, אמרת ארץ ישראל.

בברכת שבת שלום ויום ירושלים שמח,
מוטי גולן