לקראת ה' באייר

א. רקע כללי

שיבת ציון
במשך דורות רבים היו ישראל פזורים בארבע קצווי תבל, משועבדים תחת זרים ונתונים בידיהם לשבט ולחסד. ארץ ישראל היתה חרבה ושוממה, והאחיזה היהודית בה היתה רק כגחלת לוחשת. גזרת הגלות והחורבן היתה במלוא תוקפה, וישראל היו כבולים בשבועה אלוקית שלא לעלות כחומה אל הארץ.
והנה בחסדי ה' החל תהליך מופלא של שיבת ציון: יחידים וקבוצות התעוררו לעלות ארצה באופן מוסיף והולך, בייחוד מאז עליית תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א לפני כמאתים שנה. הישוב היהודי בארץ הקודש החל לגדול ולהתרחב, והארץ ששממו עליה אויבינו החלה להתנער מקללתה ולתת פריה בעין יפה לבניה אשר קרבו לבוא בעת קץ, בפרט במאה-ועשרים השנים האחרונות. רבים מגדולי ישראל הצביעו על תהליך זה כהתחלת הגאולה, הגדלה והולכת קמעא-קמעא כאיילת השחר שבקע אורה.
עם התקדמות התהליך של שיבת ציון, עם הגידול בישוב הארץ וישיבתה, הלכה והתגברה אצל רבים גם השאיפה לכונן בארץ שלטון מדיני יהודי. ולאחר שגם אומות-העולם נתנו את הסכמתם לדבר, הגיעה לפני כשישים שנה ההזדמנות ההיסטורית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הקמת המדינה, בה' באייר ה'תש"ח, איפשרה את המשך קיבוץ הגלויות, עד שכיום נמצא בארץ ישראל הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, אשר בעיקרו אינו משועבד תחת יד גויים, כפי שהיה בעבר תחת שלטון התורכים והאנגלים.
עצם התהליך של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות הוא דבר נפלא, שיש להודות לקב"ה על קיומו ולהתפלל להמשכו. זהו אור גדול ההולך ומאיר את חשכת הגלות והחורבן. אולם לצערנו, במדינה אשר הוקמה כאן בפועל מעורבים יחד טוב ורע, ואור וחושך משמשים בערבוביא:

האור
ודאי שהקמת שלטון מדיני של עם ישראל בארץ ישראל היא דבר חשוב ביותר: המדינה היא הכלי הממשי שדרכו מחזיק העם היהודי בארצו באופן ריבוני, ובכך הופכים ישוב הארץ וישיבתה לכדי ירושה של ממש, כדבר התורה "וירישתם אותה וישבתם בה", כאדם העושה בתוך שלו – ולדעת הרמב"ן זהו קיום מצוה מן התורה ש"לא נעזבה ביד זולתנו מן האומות". מלבד עצם החשיבות של שלטון יהודי בארץ, הרי שלטון זה יכול (וצריך) ליצור מקום שבו דם יהודי אינו הפקר, שלטון זה יכול (וצריך) לאפשר את המשך קיבוץ הגלויות של נדחי ישראל, ושלטון זה יכול (וצריך) לאפשר לעם היהודי לקיים את חייו על פי התורה, כפרטים וכציבור, "פה תהא השכינה שורה". כך תוכל המדינה היהודית להוות שלב נוסף בדרך לכינון מלכותו של מלך המשיח וקיום חזון הגאולה השלמה.
אלא שהמדינה אינה רק רעיון-מופשט ומשאלת-לב אלא מערכת קיימת בפועל, משטר בעל צביון מסויים, ולכן צריך לבחון באיזו מידה מקיימת מדינת ישראל, בצורתה הנוכחית, את הציפיות הגדולות שלנו ממדינה יהודית.
מחד, נראה שבאופן חלקי, מבחינה כמותית ואיכותית, אכן החלה המדינה לקיים חלק מציפיות אלו: מליוני יהודים יושבים בארץ ומפריחים את שממותיה, צבא מגן יהודי הוכיח לעולם כולו פעמים רבות בעזרת-ה' שדם יהודי אינו הפקר, המדינה הובילה בפועל קיבוץ גלויות בקנה-מידה עצום, כאן פורח עולם תורה עצום ומפואר, ועוד...

והחושך
אולם מאידך גיסא, מתברר שקיימות כמה בעיות חמורות בתחומים היסודיים ביותר, הן בעקרונות והן במעשים – חלקם היו גלויים וידועים מזמן וחלקם החריפו ביותר בתקופה האחרונה: כמו במערכת המשפט הנוכרית במהותה, המתכחשת יותר ויותר ליהדות (והנוגסת בסמכויות המצומצמות ממילא של בתי-הדין); במערכת החינוך החילונית; בשיתוף גויים בכל מערכות השלטון, ומתן מעמד שווה לכל "הדתות"; בהפקרת חלקים מן הארץ לידי גויים ואויבים וגירוש היהודים משם; ביבוא סיטונאי של גויים (בעזרת 'חוק השבות' שנועד במקורו לקיבוץ גלויות של העם היהודי) ובמתן לגיטמציה לגיורים פיקטיביים; ובכלל בעובדה היסודית שהמדינה אינה רואה את עצמה כלל כמחוייבת לחוקי התורה, ואף שוללת מיהודים את הזכות להעמיד באופן אישי את חוק התורה מעל חוקי המדינה.
בכל זה ניתן לראות המשך של הכשל היסודי שהיה מונח בתנועה הציונית מראשיתה (לאחר התקופה הראשונית של חיבת-ציון שנבעה באופן מודע ממקורות של קודש). האידאולוגיה הציונית הרשמית היתה חילונית במוצהר, וחרתה על דגלה את ההצהרה הנוראה "הציונות דבר אין לה עם הדת" (אימרה שהראי"ה קוק זצ"ל נאבק בה בכל עוז וראה בה אות-קין של עבודה-זרה). כך ביקשה הציונות ליצור מעין זהות חדשה של יהודי – יהודי ללא יהדות, יהודי מבחינה לאומית ללא זיקה מחייבת לה' אלוקי ישראל ולתורת ישראל, יהודי ללא ברית עם אלוקיו. מדינת ישראל המשיכה את המגמה המסוכנת הזו, וכבר במסמך היסוד שלה סרבה לקרוא במפורש בשם-שמים. כך הגענו למה שנקרא כיום "זהות ישראלית" שהקשר בינה לבין רוח ישראל-סבא הוא קלוש ביותר, ולעיתים אף נועדה במכוון להוות תחליף "עדכני" לרוח ישראל המקורית.
ואם עדיין ניתן לטעון שכל זה אינו סותר את העובדה הבסיסית שסוף-סוף יש כאן מדינה יהודית, וכל הפגמים שצריך לתקן הם רק במישור המעשים – כמו יהודי חוטא שצריך לעשות תשובה אבל גם במצבו הנוכחי יהודי הוא – הרי שכיום גם עצם ההגדרה היסודית שהמדינה שייכת לעם היהודי (דבר שמתחילה היה מובן-מאליו) מוטלת בספק גדול, שכן מבחינה חוקתית נכסי המדינה ואדמותיה מוגדרים כשייכים באופן שווה ליהודים ולגויים אזרחי המדינה, בהתאם למגמה המבקשת להפוך את המדינה באופן רשמי ל"מדינת כל אזרחיה" [נקודה זו ממחישה במיוחד שהבעיות שהוזכרו כאן אינן רק מעשים של ממשלה זו או אחרת, אלא – נכון להיום – מונחים באושיותיו של המשטר, ומבטאים את עקרונותיה של המדינה כפי שהיא מגדירה את עצמה]. רקבון פנימי זה פושה בכל מערכות השלטון, עד שבמקרים רבים אפילו לא ברור האם היעוד של צה"ל הוא לשמור על העם היהודי בארץ ישראל או להוות מעין כוח נייטרלי משכין שלום שעיקר משימתו היא למלא את פקודות השלטון...
 
מה אנו עושים
מה גובר בכל זה, החיוב או השלילה, האור או החושך? מהו הסך-הכל ומהו הדבר-המכריע בתוך המציאות הזו המעורבת בטוב ורע, ומהו היחס הנגזר מכך; האם יש כאן קידוש-השם, בתקומת עם ישראל על אדמתו לאחר דורות של גלות, או שיש כאן חילול-השם, בהקמת מדינה יהודית שאינה מחוייבת לחוקי התורה, או ששני הדברים כאחד נכונים; האם העיקר הוא התהליך האלוקי של הגאולה והרצון הטוב הגנוז בפנימיות לבם של עמך ישראל, מתוך תקוה ובטחון שהמדינה תלבש לבסוף את הצביון הנכון, וכל התודעה המקולקלת דהיום אינה אלא כקליפה טפלה, או שהעיקר הוא המציאות בפועל, בבחירה מוּדעת בטוב, והרי שלטון יהודי המתגאה ב"כוחי ועוצם ידי" ושואף ל"ככל הגויים בית ישראל" עלול להביא לאבדון ח"ו דוקא מפני גדולת הנשמה היהודית התובעת את תפקידה – הדבר תלוי בהרים גבוהים ובהשקפות עולם עמוקות...
נראה שחשוב להמשיך ולברר את הדברים, אבל מעבר לכל הבירורים על מסקנותיהם, חשוב מאוד להדגיש את העיקר, והוא מה אנחנו עושים הלאה. אנו מובטחים שהגאולה השלמה בוא תבוא, גאולה אמיתית שאין עוד גלות אחריה – אך עלינו מוטל הדבר לחתור בפועל לקראת הגאולה הזו, על ידי תשובה שלמה לה' אלוקינו, תשובה שחלק עיקרי בה הוא קיום מדינה יהודית מתוקנת – כינון מלכות ישראל. ואם בדורות עברו היתה שאיפה זו מופנית רק כתפילה כלפי מעלה, הרי בדורות האחרונים "קול דודי דופק" והקב"ה חוזר ונותן בידי עם-ישראל את מפתח הגאולה!
אם אנו מודים לה' על תהליך שיבת-ציון בדורות האחרונים, ומציינים את הקמת המדינה כשלב משמעותי בתהליך זה – הרי הדבר מחייב אותנו לנצל את ההזדמנויות שה' מקרה לפנינו, להטות-שכמנו ולפעול להפוך את המדינה אל המצב הרצוי, להשיל את הקליפות שאינן ראויות למאכל ולגאול את הפרי הטוב הכלוא בתוכן והממתין לחשיפתו ולמילוי יעודו.
אך אם חלילה ניתן למציאות הקיימת להוות עבורנו תחליף לגאולה השלמה, אז יצא שכרנו בהפסדנו. העובדה שהקב"ה זיכה אותנו לחיות בדור שבו הובשל תהליך שיבת-ציון לכדי עצמאות מדינית, מחייבת אותנו לא להסתפק במדינה הקיימת על חוקיה הנכריים והממסד המנוכר, לא לעצור בנקודה הנוכחית ולקדש את המציאות החסרה והפגומה, ולא לתת למדינה הקיימת להתכחש ולהחניק בנו את חלום הגאולה השלמה – שלטון-התורה מלכות-המשיח ובניין-המקדש [הדבר דומה לדברי חז"ל על כך שביטול המשמרות שמנעו משבטי ישראל לעלות לירושלים במשך מאות שנים בזמן בית-ראשון, הוא סיבה לציון יום חג (תענית ל,ב), אך לאחר ששבטי ישראל לא ניצלו את האפשרות המחודשת לעלות לירושלים, היה הדבר לרועץ והביא לחורבן מלכות ישראל (גיטין פח,א)].

ונקודה למחשבה
על פי הדברים האלה, ניתן לבחון את האופי המתאים ליום העצמאות, מלבד שאלת אמירת ההלל שתידון בהמשך, שהרי ידוע שאופיו של היום הזה אינו מסתיים בין כותלי בית-הכנסת, ואולי רק מתחיל שם...
האם מוקד החגיגיות יהיה בהליכה בתלם ה"ישראלי" או בהדגשת הייחוד והכיוון הנכון שאותו צריך להוביל? האם כל-כך חשוב להניף את הדגל ולשיר את ההמנון המקובל, או מוטב לחפש סמלים שיבטאו טוב יותר את הזהות היהודית? האם כדאי לעשות "על האש" יחד עם כולם בפארק הירקון, או מוטב לכבוש ארבע-אמות חדשות בארץ-ישראל, ודוקא במקומות אשר השלטון הנוכחי רוצה "להתנתק" מהם?

ב. הלל והודאה

הציון העיקרי והמכריע לחגיגיותו של יום העצמאות מבחינה 'דתית' הוא באמירת הלל בברכה. אמנם בתקופה הראשונה מרבית הפוסקים שראו ביום העצמאות יום שמחה הנהיגו אמירת הלל בלא ברכה, אולם עם הזמן התפשטה ברוב הציבור הדתי החוגג יום זה אמירת הלל בברכה, במיוחד לאחר שהגר"ש גורן זצ"ל קבע כך בהיותו רב ראשי (אם כי עמיתו הגר"ע יוסף יבדל"א היה חלוק עליו בתוקף), ולאחר שהגרצ"י הכהן קוק זצ"ל סמך את ידיו על קביעה זו.
כמובן שמעבר לכל "שאלות ההשקפה", הנושא צריך להיות נדון ומוכרע גם בכלים הלכתיים מובהקים, והדברים הבאים אכן מבוססים על הבירורים ההלכתיים שנכתבו בנושא [ויש להדגיש שהמחלוקת על אמירת הלל בברכה חוצה קוים של חלוקה מקובלת בין 'מחנות'].
 
"חייבים להודות"
לפני שנגיע לעניין ההלל עצמו, יש להבחין בין הלל להודאה: ההודאה היא על הטובה שה' גומל עמנו בחסדו, וההלל הוא שבח והילול לה' על שנתגלה לעין כל. ההלל בא על דבר היוצא מן הכלל, כמו בימי חג ומועד או על נס של הצלה ותשועה מיוחדת, ואילו "האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף" – בעוד שההודאה באה על כל הצלה של אדם, כמו חולה שנתרפא מחוליו, וכמו ברכות ההודאה בתפילות הקבועות.
גם כיום, ודאי שחייבים אנו להודות לה' על כל הטובות שעשה לנו, מראשית שיבת-ציון ועד עצם היום הזה, "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" מתוך "ויתבוננו חסדי ה'". יתירה מזו, בחנוכה ופורים תקנו חז"ל מטבע מיוחד של הודאה – "על הניסים" בברכת מודים ובברכת-המזון – ולכאורה יש מקום לומר מעין תוספת כזו בתפילה על הניסים שארעו לנו בשנת ה'תש"ח, לפניה ולאחריה, שכן מבחינת ההלכה מותר לאדם להוסיף דברי שבח ובקשה על צרכי הכלל גם בברכת מודים (ראה למשל טור או"ח סי' תקפב).
כך כתב הרמב"ם: "לעולם יצעק אדם על העתיד לבא ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח" (הלכות ברכות פ"י).

הצלה ממוות לחיים
וכעת לגבי ההלל: בתוך הבירור ההלכתי בנושא, תופסת מקום מרכזי השאלה על מה נאמר ההלל? ועל-כך כתבו הפוסקים שאמירת ההלל ביום העצמאות היא על נס ההצלה ממוות לחיים ועל היציאה מעבדות לחרות.
לגבי ההצלה ממוות לחיים – הרי הקב"ה הצילנו אז מכף האויבים הערבים שבאו להשמידנו, ואע"פ שסבלנו אבדות רבות במלחמת העצמאות, הרי לבסוף גברנו על אויבינו בעזרת ה'. ואמנם בפועל דוקא עם הכרזת המדינה פרצה המלחמה במלוא עוזה, אך הנצחון המאוחר יותר נבע מהקמת המדינה העצמאית עם כוח מגן משלה. ניתן להכיר בגודל ההצלה ממיתה לחיים בהשוואה למצב הנורא של עם מפוזר ומפורד בין העמים, ללא כוח מגן משלו, הנתון למשיסה ולחסדי זרים, ודי לציין את העובדה המזעזעת ששנים ספורות לפני הקמת המדינה נטבחו אלפי יהודים כל יום על אדמת אירופה בעוד שערי הארץ נעולים בפני הנמלטים מגיא ההריגה, וכל חללי מלחמות ישראל אינם מגיעים למניין הנהרגים בשבוע אחד במדורת הגיהנם באושוויץ.

יציאה מעבדות לחרות
אכן, קשה לראות בההצלה ממוות לחיים בפני עצמה נימוק מכריע לקביעת הלל, וזאת משני טעמים: ראשית, מפני שסוף-סוף תאריך זה אינו הזמן אשר בו "נחו היהודים מאויביהם". ושנית, מפני שלדעת רוב הפוסקים אין אומרים הלל על הצלה ממוות לחיים אלא במצב שבו ישראל הם בני-חורין ואינם משועבדים לזרים. וכך מבארים חז"ל שבפורים אין אומרים הלל, למרות שהיתה אז הצלה ממוות לחיים, מכיון ש"עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו" ואיננו יכולים לומר "הללו עבדי ה'", לעומת יציאת מצרים שאז נאמר בצדק "הללו עבדי ה'" – "ולא עבדי פרעה" (מגילה יד,א). כלומר: התנאי לקביעת הלל הוא שבזמן המאורע המדובר, או בעקבותיו, עם ישראל איננו משועבד לשלטון זר.
ואכן, המצדדים באמירת הלל בברכה כתבו במפורש שהקמת המדינה היתה גם יציאה ממיתה לחיים וגם מעבדות לחרות, וכדברי הגאון ר' משולם ראטה זצ"ל: "בנידון דידן הנוגע לציבור של כלל ישראל, ויש כאן פדיון מעבדות לחירות שנגאלנו משיעבוד מלכיות ונעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית, וגם הצלה ממיתה לחיים שנצלנו מידי אויבינו שעמדו עלינו לכלותנו, בודאי חובה עלינו לקבוע יום-טוב" (מובא בספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים" מאת הרב נחום רקובר שליט"א. רוב הציטוטים בהמשך גם הם מספר זה) .
לדעה זו, העובדה שבראש המדינה עומדים פורקי עול, וכל הפגמים הרבים הקיימים במדינה ומה שיש עוד לתקן, כל זה אינו סותר את העובדה שסוף-סוף אין כאן שלטון זר ואויב של תורכים או אנגלים. מעתה, השלטון בארץ ניתן בידי יהודים, וכל הבעיות הן פנימיות, לכן ניתן לומר בפה מלא "הללו עבדי ה'" – ולא עבדי השולטן התורכי או הנציב הבריטי.
נראה שגם כל ההסברים הנוספים שנאמרו על ידי גדולי ישראל על חשיבותה של הקמת המדינה – כמו התגשמות חזון הנביאים, התקיימות המצוה של ירושת הארץ, או מימוש הסכמת האומות – אם נרצה להביא אותם כנימוק לאמירת הלל, הרי הכל מסתכם בהגדרה ההלכתית של אמירת הלל על יציאה מעבדות לחרות.

טענות השוללים
לעומת זאת, טענו המתנגדים: אמנם מכלל "עבדי אחשוורוש" יצאנו אך לכלל "עבדי ה'" לא הגענו, וכמו שכתב הגרמ"צ נריה זצ"ל: "תורת הלל-של-גאולה היא רק בשעה שעם השחרור מעול זרים באה גם ההכרה העמוקה ביד ה' הגדולה והמשחררת, ורק בשעה שאותה הכרה מביאה לידי חוויה פנימית של אמונה". "גאולה חומרית, ואפילו מדינית, עדיין אין בה בכדי לחייבנו להודות ולהלל בצורה של קבע... צריכה הגאולה להיות גם בעלת משמעות של חרות רוחנית ושל התעלות רוחנית ואז תהיה ראויה לקביעת ברכה" – ושלב זה של התעורות אמונה רחבה עדיין לא הגיע.
בחריפות רבה הרבה יותר כתב הגרי"י וייס זצ"ל: "איך יִקָרא שאין עליהם עול של ממשלה זרה היכא דרוב בני המדינה וכמעט כל העומדים בראשה אינם שומרים תורה ומצות?!" (שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' י). ואמנם כעת איננו עבדים לאומות-העולם, אבל גם תחת שלטון של יהודים איננו יכולים להקרא עבדי ה' כיון שהשלטון בעיקרו אינו שומר תורה [לדעה זו, אנו נתונים תחת "שלטון הכופרים" או ה"ערב-רב", ועדיין אין זה השלטון היהודי שאליו אנו מצפים ושיש להלל עליו].
טענה נוספת היא שההלל נאמר על מציאות של נס דהיינו על התערבות אלוקית גלויה במציאות, מעבר להשגחה האלוקית התמידית המוסתרת בהנהגת הטבע ול"ניסיך שבכל יום עמנו". ומה המבדיל בין השגחת ה' הנסתרת לבין נס של ישועה גלויה אם לא ההכרה של ישראל עצמם, ואף של אומות העולם, ביד ה'? ממילא, טוענים, הרי בזמן הקמת המדינה ההצלה ממוות לחיים והיציאה מעבדות לחרות לא היתה מלווה בהכרה של רוב ראשי המדינה ביד ה' אשר עשתה זאת. ואם "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו" כיצד נאמר "הללו את ה' כל גויים... כי גבר עלינו חסדו"?
המחשה לטענות אלו יש בשאלה העוקצנית: אם השלטון לא מגדיר את עצמו כ"עבד ה'", ולא טורח לומר הלל לקב"ה על הקמת המדינה, כיצד נבוא אנו ונאמר הלל על שעברנו להיות תחת ידיו?
ועוד הסתייג הגר"ע הדאיא זצ"ל: "עִם שגברה ידינו על האויב ונפלו רבים ביד מעטים.. אבל הרי עוד עומדים עלינו לכלותינו... על כן ברור הדבר כי אין זה בבחינת גאולה שלמה לכל עם ישראל, ואינה אלא אתחלתא דגאולה, על כן אין מקום לתקן תיקון כללי הלל הגמור".

בכל זאת "עבדי ה'"
מה עונים המחייבים אמירת הלל בברכה על טענות אלו?
ניתן לומר שלדעתם 'המצב הדתי' של השלטון אינו משנה כלל לעניין זה; העיקר הוא שהשלטון נמצא בידי יהודים וכבר אין אנו משועבדים לעם אחר וממילא איננו "עבדי אחשוורוש".
אולם נראה שאין זה מדוייק: נתאר לעצמנו למשל שבה' באייר תש"ח היה משתלט על ארץ ישראל שלטון קומוניסטי שבראשו עומדים יהודים, שלטון הרודף את התורה וגוזר על קיומה עונשים כבדים, כפי שהיה ברוסיה הסובייטית – ברור שאז לא היה אף אחד מבקש לומר הלל, גם אם היה השלטון החדש מצילנו מהשמדה פיזית בידי הערבים. גם אילו היה עולה לשלטון במקום הנציב הבריטי מלך רשע כאחאב, מלך "לאומי" למהדרין אך עובדי ה' נאלצים להסתתר מפניו במערות – נראה שגם אז קשה היה לומר הלל. ואמנם בחנוכה אנו מודים על נצחון מדיני שבעקבותיו עלו לשלטון מלכי-רשע כהורדוס, אך נראה שעיקר ההלל וההודאה נתקנו בזכות התקופה הראשונה של נצחון "עוסקי תורתך" במטרה להשתחרר מן השמד היווני (ואדרבה, על רקע השקיעה שאירעה אחר כך, הזכרון רק עזר לחזק את השורש הבריא, על מה יצאנו להלחם ולשם מה באה התשועה).
נראה, אם כן, שחייב להיות בסיס כלשהו של הכרה יהודית לאותו שלטון שהחליף את השלטון הגוי, בכדי שניתן יהיה להגדיר את הנתונים תחתיו כ"עבדי ה'". ואותם גדולים שאמרו הלל, כרצי"ה קוק זצ"ל, סברו שגם אם המדינה לא קיבלה מתחילה "עול מלכות שמים", וגם אם רבים מראשיה היו כופרים ורשעים – עם-כל-זה מתקיימת בשלטון המדינה הגדרה יסודית של שלטון יהודי, שיחסית לשלטון הבריטי ודומיו מצדיק את האמירה "הללו עבדי ה'".

ההלל של הרב צבי יהודה
יתירה מזו, נראה שעיקר התוקף לאמירת הלל היה מתוך השקפה שעצם האמירה היא קביעה יוצרת. דהיינו, אם כולם היו נוהגים כראשי המדינה שאינם מכירים בנס האלוקי ואינם רואים עצמם כעבדי ה' – אז באמת לא היה מקום לומר הלל. אך עצם העובדה שקיימים אנשים כרצי"ה קוק הקוראים בשם-שמיים, האומרים הלל ומכריזים כי "מאת ה' היתה זאת" – זה מצדיק את אמירת ההלל. אם קיים במציאות כיוון משמעותי, איכותי וכמותי, המכיר במשמעות האמיתית של היות עם ישראל בני חורין – שהיא לקבל עלינו עול מלכות שמיים ולהיות עבדי ה' – אז יש הצדקה להתייחס לעצמאות המדינית ככניסתנו להיות עבדי ה'.
בראייתו של הרצי"ה, הקמת המדינה היא נס אלוקי וכניסה להיות עבדי ה', וככל שיותר אנשים יצטרפו להכרה זו, כן היא תגשים את עצמה. ואם היו גדולים שאמרו: נאמר הלל רק כשתהיה מציאות ברורה של גילוי אלוקי וכניסה להיות עבדי ה' – הרי הרצי"ה אמר: נאמר הלל ובכך ניתן תוקף לצדדים החיוביים ונגרום להוסיף גילוי אלוקי ולהיותינו עבדי ה'.
אולם תפיסה כזו מוצדקת רק אם אנו רואים את עצמנו מחוייבים לעשות כל אשר ביכולתנו בכדי להביא את המדינה אל המצב המתוקן, ואיננו מקבעים את המצב הקיים – אז ניתן לומר הלל "על חשבון העתיד הטוב" שבע"ה נצעיד אליו את המדינה. עיקר המהפך שאירע בשנת ה'תש"ח הוא שכעת בידינו הדבר – וכמו שכתב הגר"ש ישראלי זצ"ל שהרשות "לעלות כחומה" חזרה אז לידי ישראל – ואם כן אמירת ההלל יכולה לבוא רק יחד עם התביעה לפעולה חיובית שלנו!
חשוב לציין שהרצי"ה גילם באישיותו הכבירה את דרכו זו. הוא עצמו תבע בכל תוקף מראשי המדינה לנהוג לפי האמת התורנית שצריכה להנחות את המדינה, והכריז על כל מה שעשו בניגוד לתורה כ"בטל ומבוטל כעפרא דארעא". בעיניו, המדינה היא קניינו הבלעדי של עם ישראל לדורותיו (העם במובנו המקורי), והפרי של התהליך האלוקי של שיבת ציון, ולכן אין היא נמדדת לפי התודעה המקולקלת של מנהיגיה [זאת בהמשך לשיטתו של אביו, הראי"ה קוק זצ"ל, אשר נתן תוקף רב לתהליך הפנימי של שיבת ציון גם אם מוליכיו טועים במשמעות שהם מייחסים למעשיהם]. כל מה שנקבע ונעשה במשטר הנוכחי או ע"י ממשלה זו או אחרת, אינו אלא כשליחות של הבעלים האמיתיים, שליחות שיש לה תוקף רק כשהיא לתיקון, "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".
בקיצור: הרצי"ה לא וויתר במשהו על עבדות ה' בפני השלטון – ורק משום כך היה יכול לומר הלל גמור, כיון שכל הפגמים נתפסו אצלו כדבר חיצוני וטפל בפני היצירה הגדולה של חרות עם ישראל. כך ניתן לומר שהרצי"ה הצדיק את אמירת ההלל בעצם אישיותו ועמדתו [הרב מאיר כהנא זצ"ל הי"ד הוא דוגמא טובה נוספת למי שאמר הלל בה' באייר ובד-בבד נאבק ללא חת בפגמים היסודיים במשטר הקיים].

ההלל כיום
על פי כל הדברים האלו, שהיו נכונים גם בעבר, מורגש הקושי לומר הלל שלם בברכה, ולחוש שהמסגרת המדינית הקיימת היא שהופכת אותנו ל"עבדי ה'", ובמיוחד כיום:
• בתהליך המואץ של התפרקות מערכים יהודיים וזהות לאומית בסיסית, האם אנו יכולים לומר בהחלטיות שהמדינה היא יהודית במהותה ושהיא אכן הכלי להשלטת הריבונות של העם היהודי על ארצו?
• עד כמה ניתן להגדיר את המדינה כיהודית כאשר לפי רשויות המדינה השאלה היסודית "מיהו יהודי" מוכרעת על-ידי גחמותיהם של שופטים במקום על ידי תורת ישראל – דבר שמביא לידי התבוללות נוראה ליהודים היושבים בארץ – וכאשר אדמות הארץ אינן מוגדרות כשייכות לעם היהודי אלא ל"כלל אזרחי המדינה"?
• כיצד אנו מתייחסים למדינה שערכאותיה הרשמיות ומערכותיה המעשיות החריבו חבל ארץ שלם וגירשו אלפי יהודים מביתם לשם מטרות לא ברורות (מלבד אינטרסים אישיים), אך אינה מוכנה לגרש מביתה משפחה ערבית אחת שמתוכה יצא מחבל ?
• האם כל החילוקים בין ה'מדינה' לבין 'הממשלה' ממשיכים להחזיק לנצח? ומה אם חלילה יגבר התהליך הקורא לביטול 'חוק השבות', או ישונה ההמנון (מ"נפש יהודי" ל"נפש אנוש") – האם גם אז נמשיך לומר שזו מדינה יהודית או שמא בארץ ישראל קם העם היהודי והקים מדינה שהפכה ליצור אחר?
• כיצד להתייחס לעובדה שרבבות יהודים הינם מועמדים כיום לגירוש על-ידי השלטונות, בעוד שמדינת אויב הולכת ומוקמת בלב הארץ על-ידי מדינת ישראל עצמה?
• והאם העובדה שציבור שלם הפך את ברכת ההלל ביום העצמאות לעיקר האמונה לא גרמה להיפוך הערכים ולעיוות שהפך את חוקי המדינה והחלטות השלטון לדבר מקודש ואת מילוי הפקודה לערך עליון מעל חוקי התורה הקדושה?!
• והאם המצב הנוכחי מאפשר עדיין "לתקן מבפנים", או אולי, כפי שרבים מרגישים, המציאות מצריכה לפעול בדרך של הקמת חלופות שתוכלנה להוות בסיס למדינה בעלת זהות יהודית ברורה?

מנהג ההלל
כאמור, הרבה גדולים סברו שאין לברך על ההלל, והרבה הורו שהדבר מסור למנהג המקובל באותו מקום, וכפי שפורסם ע"י הרבנות הראשית מאז ימי כהונת הגר"א שפירא שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א שכל אחד יאחז במנהגו. ואכן בהלכה תופס המנהג מקום חשוב, ובמיוחד בהקשר להלל. בעקבות כל זה, גם אנו מציעים דרך, הנהוגה בכמה מקומות, ואשר נראה שעונה על הצדדים השונים שהוצגו עד כה.
והנה אמירת הלל בראש-חודש מוגדרת בהלכה כמנהג, ולכן מדלגים ואין אומרים הלל שלם. ומכיון שזהו מנהג, יש אומרים שאין לברך עליו, כדעת הרמב"ם וכפי שנהוג כיום ברוב קהילות הספרדים (שו"ע או"ח תכב,ב). ויש שהסבירו שעצם המנהג לומר הלל בראש-חודש החל בבבל מפני ששם לא היה ידוע יום ראש-חודש ולכן אמרו הלל "כדי שיתפרסם הדבר לכל שהוא ראש חודש" (מאירי תענית כח,ב). ועל פי פנימיות הדברים, הסבירו שהלל נאמר בדילוג כשהישועה איננה שלמה והתיקון רק מתחיל: "ובראש-חודש מתחיל התיקון, על כן אומרים אז הלל... ואין אומרים רק [-אלא] חצי הלל, כי אז הוא רק התחלת המילוי והתיקון" (לקוטי-הלכות הל' ראש-חודש).
נראה שניתן לאמץ מנהג זה לגבי יום העצמאות, ולומר בו הלל בדילוג וללא ברכה, בפרט שמנהג אמירתו ודאי לא נתפשט בכל ישראל.
ולגבי שאר התוספות שאומרים בתפילת יום העצמאות, נראה שיש בהם ערבובי דברים וכדאי למצוא הצעה מרווחת יותר, ולכאורה ראוי יותר להשוות את סדרי התפילה לחנוכה ופורים.

כשם שנשתחררו בגופם מעול הגלות של הגויים אשר אמרו להכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, כן ישתחררו גם ברוחם מעול הגלות, מכל הדעות המתועבות שנספגו אל תוכם במשך ימי החושך והגלות. וכשם שחזרו לארצם בארץ ממשלתם, כן יחזרו למלכותם ולדעת קודשם, היא התורה אשר בה מלכים ימלוכו, ולהשלמת הגאולה בגילוי הקודש של "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הגרי"מ חרל"פ זצ"ל
*****
יוצא לאור ע"י תנועת "הלב היהודי"
כתבו: הרב דוד דודקביץ' ויוסף פלאי

 

הצעה לציון יום העצמאות

 

ליל יום העצמאות
לובשים בגדים נאים
לפני תפילת ערבית יאמר הקהל מזמור ק"ז בתהלים
תפילת ערבית של חול בניגון של יום-טוב (כמו בפורים)
בסיום התפילה: "אני מאמין"
 
יום העצמאות
תפילה של חול (פסוקי-דזמרה כרגיל, כמו בחנוכה ופורים)
לאחר תפילת שמונה-עשרה – הלל בדילוג וללא ברכה
לפני שיר של יום: מזמור תהלים ק"ז
בסיום התפילה: "אני מאמין"
לאחר התפילה ראוי לקיים סעודה ברוב עם, ובה ידרשו הרבנים בדברי תורה ובהודאה לה' יתברך על חסדו בשיבת ציון בדורות האחרונים, עם צפיית המעשה לחידוש מלכות ישראל.

*****

הצעה לנוסח "על הניסים" בברכת מודים*
על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות ועל הנחמות שעשית לנו בדורותינו אלה בזמן הזה. לאחר שקמה עלינו מלכות גרמניה/אדום הרשעה לכלותנו, ושרפת חומות גלותנו, ונותרנו אז שברי שברים ואודים מוצלים מאש, בימים ההם פשטת ימינך לנחמנו, לנערנו מעפרנו ולהקימנו; עוררת גבורתך עלינו, ונשאת נס לקבץ גלויותינו. כמעט שגווענו ואתה זכרת והזכרת לנו ברית אבותינו, הבאת אותנו לארצנו, זקפת קומתנו, ונתת עז בלבנו וכח בידנו להתגבר על הקמים עלינו. ה', קרא שמך עלינו ואל תקשיח לבנו מיראתך; ה', גמור בעדנו, מעשה ידך אל תרף!