וספרה לה - לעצמה

הרבה מן התסבוכים שלנו באים מתוך השוואת עצמנו לאחרים, לטוב ולמוטב. זו עלולה להוביל לרגש 'נחיתות', או לחילופין לתחושת 'התנשאות'. הפזילה החוצה יכולה להוליד עצב תמידי על מה שאין לי, או קנאה במה שיש לאחר. על רקע זה יש לנו מצוה מיוחדת: "וספרתם לכם" – "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות סה, ב). כל אחד ואחד, כל אחת ואחת, סופרים את הצעדים בדרכם הייחודית לקראת קבלת התורה.
במסע אלי סיני ישנה התחלה, אמצע וסוף.
הדבר הראשון אותו עלינו לבדוק הוא: מאין באנו. מה הרקע שלנו? עם אילו נתוני פתיחה נולדנו וגדלנו? מתנות שמים שקיבלנו מחייבות אותנו לכפלים, וכן קשיים וניסיונות אתם אנו מתמודדים, יכולים לכוון אותנו לתיקון הפרטי שלנו. כפי שלמדנו האריז"ל, כל אחד נשלח לעולם כדי לתקן תיקון מיוחד, וכמו כן בכל יום בחיים יש את התיקון הייחודי לו, שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה שוב כמוהו. מכאן, שבדיקת נקודת הזינוק שלנו איננה רק בזמן הולדתנו, אלא בכל בוקר מחדש. חשוב לבדוק היכן אנו נמצאות, כדי לדעת לאיזה סוג של מסע מתאים לצאת. בימים שבהם האנרגיה שופעת כדאי ללכת על דברים 'בגדול', ואילו בימים של חולשה ורפיון, פיזיים ונפשיים, אין טעם לנסות ולעשות מהפכות, אך חשוב לדעת לשמור על הקיים (ראי "עלי שור" ח"א).
לאחר שבדקנו מאין באנו, באיזה שלב בחיים אנו נמצאים, ומה המצב הפנימי שלנו, עלינו להחליט לאן אנו הולכות. ככל שהיעדים שלנו מוגדרים וברורים יותר, יקל עלינו להתקדם לעברם. באותה המידה, כגובה השאיפות, כך אפשרות ההתקדמות. יש יעדים לטווח קצר, ויש לטווח ארוך. בעל "חובת התלמידים" מציע לדמיין לפרטי פרטים איך הייתי רוצה להיראות בעוד שנה, אילו מחשבות יעסיקו אותי, מה יהיו מידותי, מה אעשה וכד' ("צו וזירוז" אות ב). אך יש גם תחנות ביניים, ואפילו בתוך תקופת השנה.
בזמן בו אנו נמצאות, למשל, כדאי לחשוב היטב כיצד אנו רוצות להיראות כשנתייצב למרגלות הר סיני. מצד אחד, חשוב לקחת מטרה מוגדרת וריאלית, ומן הצד השני ניתן וכדאי גם להעיז ולחלום על קבלת תורה במנות גדולות.
לאחר בדיקת נקודות הראשית והתכלית, מגיע השלב החשוב: הצעדים הקטנטנים בדרך. כאן, כאמור, עלינו להיות מרוכזות לגמרי במסלול שלנו. שאלת ההישגים מתורגמת למידת ההתקדמות, והמדד היחיד הוא: היכן אנו היום לעומת איפה שהיינו אתמול. בדרך הייחודית שלנו עלינו ללמוד להעריך גם שביבי התקדמות: רגע של התאפקות, הרהור טוב, מתיחה של סנטימטר מעבר לגבולות הטבעיים שלנו.
האם הספירה העצמית איננה סוג של אגוצנטריות?
בכלל לא. ככל שנלמד לספור לעצמנו, ולהעריך את הדרך הייחודית לנו, נוכל לקיים את מצוות "ואהבת לרעך, כמוך". נוכל להעריך יותר את הסובבים אותנו, מתוך תפיסת הדרך הייחודית להם. אם אמרנו שהשוואת עצמנו לאחרים מולידה קנאה, עצבות, נחיתות או התנשאות, השוואת האחרים לעצמנו היא זו שמולידה בדרך כלל את הביקורתיות, הקפדנות והכעס. הבנת הספירה העצמית של השני, תאפשר לנו להסתכל עליו ב'עין טובה', ולדון אותו לכף זכות.
ככל שנהיה מודעים יותר לדרכנו, נוכל גם בעזרת ה' לסייע לסובבים אותנו להתקדם בדרכם, ולחנוך לנער "על פי דרכו", ולא – כפי שמדייק בעל ה"נתיבות שלום" – 'על פי דרכנו'.