יאר פניו אתנו סלה

אחד הדברים, שדומה שהוא מרעיד את מיתרי הלב של כל אחת, הוא חיוכו של תינוק. בחיוך קטן יש כל כך הרבה אור! לעתים עולה בי התהייה: להיכן זה נעלם?! היכולת הפשוטה הזו, להאיר פנים לכל מי שמסתכל לעברנו, היכולת לחמם את הלב בפשטות כזו, עשרות פעמים ביום? יש בינינו מי שהארת הפנים באה לה בטבעיות, אך גם לאלו מאתנו שמוצאות את עצמן בפנים זועפות יותר מכפי שהיו רוצות, ישנה אפשרות לחזור למצב שפעם היה לנו כל כך טבעי: להשיב את האור לפנים.
החודש הנוכחי הוא זמנו של האור. השמש זורחת, והחיים כולם יוצאים ממחבואי וממחשכי החורף, לאור עולם. שמו של החודש, אייר, מרמז לעניין האור, וכך גם שמו המקראי: "זיו" (מל"א ו, א). בתקופה בה אנו מתאבלים ומנסים לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, על ידי תוספת של אהבת ישראל, יש לנו הזדמנות נפלאה להתחזק בנקודה קטנה, שמקפלת בתוכה עוצמות אדירות: להאיר פנים. "מאור פני האדם הוא אוצר גדול של חנינה, הטבה ואושר – 'הזרחת שמש' לזולת" ("עלי שור" ח"א עמ' קצב).
מדוע איננו מרבות לחייך? דומה שיש לכך לפחות שני טעמים. האחד הוא, שאנו פשוט לא מרגישות שמחות. שלמה המלך אמר בחכמתו "לב שמח ייטיב פנים" (משלי טו, יג), ואין ספק שהפָּנִים משקפים את הפְּנִים. אם נרגיש שמחות יותר, החיוך יופיע ביתר קלות. אך גם אם לא, חשוב לחייך. קודם כל, מפני שהרבה פעמים ישנה השפעה הפוכה – מצב הפָּנים יכול לעצב גם את הפְּנים. מעבר לכך, העובדה שהרגשתי היא קצת 'על הפנים', איננה אומרת שהזולת צריך לסבול. הדרכת שמאי "והוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות פ"א מט"ו), כפי שאנו קוראים בפרקי אבות בשבועות הללו, נכונה לגבינו, ללא תנאי, ובלי קשר לתחושה העצמית שלנו.
וכאן אנו מגיעים לסיבה נוספת בשלה איננו מאירות פנים לזולת. פעמים רבות אנו מחכות שהשני יקדים ויאיר לנו פנים. אשה מצפה לבעלה, ואילו הבעל מחכה לאשתו. הבת משוועת להארת פני הוריה, ואילו האמא מייחלת להארת פני ילדיה. מתוך תכונה אנושית זו מבין הרב וולבה זצ"ל ("עלי שור" ח"א עמ' קצא) את דברי רבי מתיא בן חרש (אבות פ"ד מט"ו) "הוי מקדים בשלום כל אדם". להחליט להיות הראשון שיגיד שלום, שיאיר פנים. להיות זו שמזריחה את השמש. ברגע שהשמש תזרח, העולם כולו כבר יתחמם. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט), וכך גם הפנים לפנים. אין דבר מדבק יותר מן האור. קשה לא לחייך בחזרה לתינוק שקורן אליך, וכך גם ביחס לאדם מבוגר.
אגב, יש מצבים בהן ממש חובה עלינו להאיר פנים, כגון בשעת כיבוד הורים: "איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ויתננו לו בסבר פנים יפות. שאפילו מאכילתו בכל יום פטומות, והראה לו פנים זועפים, נענש עליו" (קצוש"ע קמג, ג).
בדבר זה, כמו בכל דבר, זקוקות אנו לסייעתא דשמיא, ואפשר להפוך את ה' לשותף בעמלנו הרוחני. להתפלל לזכות להארת פנים. זהו חלק מהארת הפנים שלו, אליה אנו כה מייחלים. אומרים חז"ל: "יאר ה' פניו אליך – יתן לך מאור פנים" (ילקו"ש תהילים, רמז תשי).
מגודל עניין הארת פני ה', "אין לנו אלא הארת פניך בלבד – די לנו, שנאמר האר פניך ונושעה" (ילקו"ש תהילים, רמז תתל), אנו יכולות להתבונן בגאולה אותה אנו יכולות להביא לסובבים אותנו, לעצמנו ולעולם כולו, בכל שביב אור שנעלה על פנינו.
בחודש בו זכינו לחוש את הארת פני גואלינו, נלך בדרכיו ונאיר פנים. יהיה זה הדלק שיבעיר את האור הגדול של ל"ג בעומר. ולוואי ונזכה במהרה ממש ל"אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו".