וספרתם לכם - לחיות בחשבון

הנושא הבא איננו מאלו שאנו רגילות לעסוק בהם בשחנשים. לכאורה, מה לחשבונות פיננסיים, לאוברדרפט, ולכלכלה, עם עבודת ה'? אך ברור שאין הדבר כן. עבודתנו את ה' מקיפה את כל תחומי ורגעי חיינו, ולכן כל פרט מחיינו אמור להיות חדור קדושה. לשם כך, כל פרט גם צריך להיות מחושב.
מודעתי לנושא התחזקה לאחרונה מתוך פרסומים של ארגון "פעמונים", יברכם ה'. זהו ארגון ששם לו למטרה לעשות חסד, בגישה אחרת. לא רק לחלק כספי צדקה, אלא לשקם משפחות על מנת שלא יהיו יותר 'נזקקות'. זוהי, אגב, המעלה הגדולה ביותר במעלות הצדקה, כפי שקובע הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י ה"ז).
ארגון "פעמונים" לא קם רק עבור הנזקקים שבינינו. אם את מכירה את המושג 'מינוס' בבנק, את מוזמנת להמשיך לקרוא (וגם אם לא).
מסתבר, שרוב המשפחות בישראל מכירות את המינוס, אלא שבמהלך חיינו השוטפים אנו מדחיקות את הידיעה שהמינוס הוא מושג שלילי. פשוטו כמשמעו.
מה לעשות? הדברים אינם בשליטתנו, אין כסף! דווקא לכן כדאי לדעת שיש הרבה מה לעשות. השלב הראשון הוא לעשות חשבון. לספור. לעשות חישוב מדוייק של ההכנסות וההוצאות, ולפעמים נגלה פער מפתיע בין השתיים. מסתבר, שלרוב זה לא יהיה לטובת ההכנסות. מה עושים? אחד משני הדברים: או שמגדילים את ההכנסה, או שמקטינים את ההוצאות. גם אם נראה לנו שאין איפה לקצץ, חשבונות מדוייקים יגלו לנו כמה פתחים אפשריים. ברובד המעשי זה יכול להתבטא בוויתור על דבר מסויים שנדמה לנו שהוא הכרחי, אך בעצם הוא 'מותרות' עבורנו; בקנייה במקומות זולים יותר, גם כאשר זה מצריך טיפה יותר מאמץ; בתכנון מראש ועריכת רשימת קניות לפני הכניסה לחנות; ועוד. טיפ נוסף שמציעים ב"פעמונים" הוא להשתמש דווקא ב'מזומנים', שכן הרבה יותר 'צובט' בכיס בהוצאת שטרות, מאשר בהעברת כרטיס פלסטיק... (פרטים מלאים על הארגון ועצות רבות לניהול משק בית ניתן למצוא באתר www.paamonim.com).
החיים בחשבון יכולים לפתוח לנו פתחים נרחבים לקניין מידות טובות שונות, כסדר, הסתפקות, צניעות, ושמחה בחלקנו (במקום במה שבאמת אין לנו). אם נציג כך את הדברים, יקל גם על בני הבית לספוג את הקיצוצים, מתוך עמדת חוזק של ערכיות, ולא מתוך מסכנות.
כאמור, אי אפשר להגיע לכל אלו, בלי לספור ולחשב. ייתכן, שיש בזה גם מבחינת המן, אשר החל לרדת בחודש אייר, והיה הציווי ללקוט ממנו "איש לפי אכלו, עומר לגולגולת" (שמות טז, טז). בדיוק מה שצריך, לא פחות ולא יותר. "וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שם טז, יח). חז"ל למדונו ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (מכילתא, בשלח), ואף "השמח בחלקו" הוא ממ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ה).
ומה עם מידת ה"ביטחון"? דווקא אכילת המן מסמלת את שיא הביטחון. הידיעה שמה שיש לנו הוא מתנת שמים, היא תמצית האמונה. ועל מתנות צריך לשמור היטב...
אין החישוב סותר את הידיעה שאצל ה' יתברך הכל אפשר, ואם נשים לב היטב ייתכן שנגלה כי קבלנו מתנת שמיים נוספת באופן מפתיע. עם זאת, חשוב לא לזהות בין 'פזרנות' ו'חוסר אחריות' שלנו לבין 'ביטחון בקב"ה'.
אמרו חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו" (ביצה טז, א), אך זה דווקא אם יש כסף. אם אין (ו'מינוס' פירושו: אין), על כזאת אמרו חז"ל: "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיג, א ובתוספות). כמובן, שמדובר כאן כאשר הדבר מתאפשר, ואין הכוונה להפחית ח"ו מגודל הניסיון הקשה בו עומדים רבים, של מצוקה כלכלית אמיתית, והישענות על חסדם של אחרים. ימלא ה' חסרון כולנו.
בעומק יותר, צריך לדעת להכיל את שתי העבודות גם יחד, מצד אחד, לעשות את עבודתנו: לספור ולחשב, להסתפק במה שיש ולשמוח בחלקנו, ומצד שני: לחיות עם הידיעה שבאמת איננו יודעים כלום (ודווקא בזמן שיודעים מה קורה, אפשר למסור את ידיעתנו למעלה), ומפתחות הפרנסה הן אך ורק בידיו של הקב"ה.
יהי רצון שנזכה לאכול אך ורק מידו הרחבה, לשבוע מטובו, ולקבל את תורתו.