הכהן כרופא עור

פרשת השבוע פרשת "תזריע מצורע" היא פרשה ייחודית ביותר ומתאפיינת במספר היבטים, הן היבטים טכניים והן היבטים רוחניים-ערכיים, כדלקמן: שבת זו, הנקראת "תזריע-מצורע" היא אחת מן הפרשיות הארוכות במספר פסוקיה, 157 פסוקים [וסימנך: "זקן". ואין "זקן", אלא – מי שקנה חוכמה. ואין חוכמה, אלא – חוכמת התורה] עקב חיבור שתי הפרשיות "תזריע" (=67 פסוקים) ו"מצורע" (=90 פסוקים). חיבור זה של שתי פרשיות סמוכות "אחת לרעותה", נעשה בד"כ ב"שנה פשוטה", בשנה רגילה עקב מספרן הרב יותר של פרשיות התורה ביחס למספר השבתות במהלך השנה הרגילה, חיבור הידוע בכינוי: "שבת מחוברת". כמו כן, פרשת "תזריע –מצורע" כוללת 18 מצוות [וסימנך: "חי". ואין חי, אלא – מי שנוצר לשונו מלדבר לשון הרע. שנאמר: "מי האיש החפץ חיים..." – נצור לשונך מרע, ושפתיך – מדבר מרמה...] בתוך מסגרת של ארבעה פרקים (י"ב – ט"ו) העוסקים הן בדיני הטומאות השונות הבאות מגופו ובגופו של האדם, כגון: טומאת היולדת, טומאת גוף האדם, טומאה הנובעת מכמה סוגי ומיני מחלות בעורו של האדם (מצרעת, משחין, ממכוות אש ומנגעים בראשו או בזקנו של האדם) והן בדיני צרעת הבגדים, דיני צרעת הבית וכו'.

אין כל ספק שעניינים אלה ואחרים בפרשת השבוע אין הם נושאים קלים לדיון ולהעמקה במאמר קצוב במילים שכזה ואין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט. אולם, מאמר זה ידון בהיבט אחד בלבד, בהיבט מאד מסויים והנוגע באחד מן הנושאים העיקריים בפרשה, והוא: עניין הצרעת. ובקצרה: מהי צרעת? מהו הגורם העיקרי למציאות עגומה מעין זו? ובעיקר – מיהו האדם שנבחר ע"י הקב"ה להתעסק ולמצוא מזור ותרופה למחלה קשה זו?!.

וזאת למודעי: חוקי התורה, כמו גם, סיפורי התורה/המקרא, בין אם הן כתובים בפירוש ובין אם הם מסופרים "מתוך גרונם" ובאמצעותם של חכמינו ז"ל בספרות הקודש "הרחבה מיני ים" – בתלמודים, במדרשים ו/או בהגותם של פרשנינו, אין הם סיפורים ארכאיים, ישנים ועתיקים "אשר אבד עליהם הכלח". אדרבא!. מלבד היותם כר נרחב ופורה של חוקים/סיפורים היסטוריים המספקים לקורא/ללומד ידע ואינפורמציה על העבר והתקופה הקדומה, הם בעיקר, משמשים כדברי לימוד ומוסר, מידות טובות ואורחות חיים אמיתיים ושלמים בבחינת: "כל רואיהם – יכירום...". תורתנו הקדושה תורת חיים, היא! בבחינת: "וחי בהם" – ולא שימות בהם. תורתנו משמשת "מקור לא אכזב" ללימודי לקח תורניים-רוחניים-חינוכיים-ערכיים, כמו גם, להסקת מסקנות יישומיות בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל זמן וזמן ובכל אתר ואתר. כמו כן, תורתנו משמשת כבסיס ויסוד חזק ואיתן וכ"חומה בצורה" של האומה היהודית לדורותיה ולתקופותיה – עבר, הווה ועתיד – וכדברי הרס"ג בספרו הידוע ("אמונות ודעות", פרק ג'): "אין אומתינו אומה, אלא – בתורותיה", תורה שבכתב ותורה שבע"פ.

ובמה דברים אמורים? – הצרעת, שעפ"י הגדרתה המילונית, היא: "נגע קשה ומדבק הפוגע בעור, בריריות ובעצבים". כלומר: הצרעת היא אחת מן המחלות העור הקשות שתוקפת את עורו של האדם (חיצוני) ואף מחלחלת לריריות ולמערכת העצבית של האדם (פנימי). הצרעת "פורחת" (למשל: ויקרא י"ג, פסוקים י"ב ועוד) או "זורחת" (למשל: דברי הימים ב' כ"ו, פסוק י"ט ועוד) בגופו של האדם. הן המקרא והן חז"ל מספרים לנו על מספר "דמויות מקראיות" שסבלו ממחלה חשוכת מרפא זו [משה, מרים, עוזיהו – מלך יהודה, גיחזי – משרתו של אלישע הנביא, נעמן – שר צבאו של מלך ארם, דוד המלך ואחרים]. חלקם – מתו כתוצאה מן המחלה וחלקם – "נרפאו" ממנה בעזרתה הנדיבה של "מלכות השמיים", קרי: הקב"ה – בעצמו ובכבודו, או ע"י עושי דברו, שליחיו הנביאים. עפ"י השקפתה של היהדות ובהתבסס על סיפורי המקרא, כמו גם, על מאמרם של חז"ל בהרבה דוכתי, הצרעת באדם נחשבת כעדות לכך ש"יד האלוהים" בדבר, עקב חטאיו ועוונותיו של האדם. הצרעת היא מעין "עונש חינוכי" על כך שמה שהאדם עשה היה רע ביותר ולא מצא חן בעיני "יוצר המחלות", הקב"ה. כמו למשל: מרים – על אשר "חטאה" ודיברה סרה באחיה משה (במדבר י"ב, פסוקים א' – ט"ז). עוזיהו מלך יהודה – על אשר ביקש להקטיר על המזבח (דברי הימים ב' כ"ו, פסוקים ט"ז – כ"א) וכו'. חז"ל אף הגדילו ולימדונו בצורה נחרצת וחד משמעית שעונשו של "המוציא שם רע", הוא במחלת הצרעת, באומרם: "אל תקרי – מצורע, אלא – מוציא שם רע" [ועיין עוד דברי חז"ל במסכת ערכין דף ט"ו: ובמדרשים: ויקרא רבא, ילקוט שמעוני ושוחר טוב על אתר].

וא"כ, ונשאלת השאלה: אם הצרעת הינה מחלת עור התוקפת את גופו של האדם, מדוע האדם הולך אל הכוהן כדי שיאשש ויאשר שזו באמת צרעת? ואולי, בהמשך ה"טיפול" ימצא מזור ותרופה לנגעו הקשה של האדם? מדוע האדם נזקק לשירותיו של הכוהן שהוא "האוטוריטה הדתית-הרוחנית" ואשר תפקידיו, הם: עבודה בבית האלוהים והדרכת העם בתורת ה'? מדוע האדם לא נזקק לשירותיו של רופא עור/פנימי/עצבים (או: לשלושתם גם יחד)?

ונראה לנו לבאר: שבעצם הצגת והגדרת המחלה, כפי שכתבנו לעיל, מונחת התשובה. מחלת הצרעת, כמו שאר המחלות שתוקפות את האדם, בסיסן הוא רוחני, כלומר: המחלות הפנימיות, כמו גם, המחלות החיצוניות שבאות לידי ביטוי בגופו ממש של האדם, נגרמות בגלל העוונות, החטאים והמעשים הלא נאותים שהאדם עושה. פעמים – המחלות משמשות כ"אור אדום" לאדם, הוא מתקן את מעשיו והוא נרפא מהן. ופעמים – עקב "החלטות של מעלה" נגזרים על האדם ייסורים ומכאובים המובילים אותו אלי קבר. וכל גדולתו של האדם ניכרת ומתבטאת בכך שהוא "מצדיק עליו את הדין" ומקבל גזירת שמיים באמונה ובאהבה. וממילא יובן, מדוע האדם הנגוע בצרעת הולך אל הכוהן. רק אדם המשרת והמשמש בקודש יבין את הנסיבות שהובילו למחלת הצרעת. רק הכוהן מסוגל לבדוק ולבחון באם האדם הנגוע בצרעת חזר בתשובה ובעיקר, תיקן את דיבורי לשון הרע שהוציא מפיו על הזולת, על השני. דיבורים שגרמו לבידודו של השני (ולכן הוא נענש ויושב בודד ומסוגר מן העולם, "מידה כנגד מידה"). ורק הכוהן שהוא המכוון והמדריך הרוחני יורה לו את דרך ה' הנכונה והנכוחה ויטהר אותו (פיזית ורוחנית) מנגעו, מצרעתו. כפי שהרמב"ן כותב ומסכם בלשונו הבהירה: "כי כל המחלה ההיא (=צרעת) ראויה לבוא על עוברי רצונו... ואם נשמע לקול אלוהינו ונשמור מצוות ה' וחוקיו, יהיה הוא ה' הנכבד – רופאנו" (והייתי מוסיף: גם ע"י שליחיו ועושי דברו – הנביאים והכוהנים).

חושבני שיאה ונאה לסיים מאמר זה בדבריו המחכימים של ה"חפץ חיים" (מחבר ספר "שמירת הלשון") המנמק והמסביר את הקשר והתלות שבין האדם הנגוע (בצרעת) ובין הכוהן (כסמכות דתית-רוחנית גבוהה ביותר) המרפא והמטהר אותו, כדלקמן –
"וזאת תהיה תורת המצורע..." (ויקרא, תחילת פרשת "מצורע"): "אין טהרת המצורע תלויה, אלא – בדיבור הכוהן. וטעם הדבר, הוא: שכיון שנגע הצרעת בא על ע"י חטא הלשון (=חטא הדיבור), על כן ציוותה התורה לרפא את החטא ולתקנו בכוח הדיבור, (ב)כוח שומרי הדיבור ומקדשיו (קרי: הכוהנים), שעליהם נאמר: "בריתי הייתה איתו, החיים והשלום...: תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו (=בדיבוריו). בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון: כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב', פסוקים ה' – ז'). שבת שלום ומבורך!!!

 

לעילוי נשמתם הקדושה והטהורה של "שני שרי צבאות". לא סתם אנשים, אלא – שני סופרי סת"ם, אוהבי ה', תורתו וישראל עמו. מייסדי בתי כנסת ("עץ חיים" – ברמת השרון ו"בית יהודה" – בעיה"ק ירושלים) לתורה ולתעודה ומרביצי תורה בשער בת רבים, גומלי חסדים ומכניסי אורחים ל"כל דכפין ולכל דצריך", והם: מאור אבי ר' יוסף בן סלימאן למשפחת קרני (גולי) זצ"ל לרגל מלאת להסתלקותו מעלה כ"ו שנים (כמניין הויה מלא) ור' שלמה בן יהודה למשפחת עראקי זצ"ל לרגל מלאת להסתלקותו מעלה ל' ימים (כמניין אותיות הויה עם הכולל).
"תהא נשמתם צרורה בצרור החיים", אמן!!!