בואי כלה, בואי כלה
אורה רבקה וינגורטז טבת, תשסז28/12/2006החגיגה איננה מתחילה ב"חופה", אלא הרבה לפני כן, בהכנות המרובות. ההכנות הן אלו שמאפשרות, בונות ומעצימות את רגעי השיא, שהם אף העיקר – הנישואין עצמן. גם בואה של ה"כלה" – השבת, הוא על רקע ההכנות הרבות ביום שישי, ואף קודם לכן...
חתונה. שמלת כלה, לימוד על "טהרת המשפחה", תפירת בגדים, קניית כלים, חיפוש דירה... החגיגה איננה מתחילה ב"חופה", אלא הרבה לפני כן, בהכנות המרובות. ההכנות הן אלו שמאפשרות, בונות ומעצימות את רגעי השיא, שהם אף העיקר – הנישואין עצמן. גם בואה של ה"כלה" – השבת, הוא על רקע ההכנות הרבות ביום שישי, ואף קודם לכן. בבתים רבים, אף אם יש חלוקת תפקידים בין בני-הזוג ובני-הבית, עיקר ההכנות – או תחושת האחריות עליהם – מונח על כתפיה של עקרת הבית. נראה, כי הקשר בין האשה והשבת איננו מקרי, אלא עצמי, כמרומז בעצם כינויה של השבת – "כלה" או "מלכה".
רבי נחמן פותח את "מעשה מאבידת בת מלך" בתיאור הבא: "מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאוד". המספר שבע, שמתחלק לששה ואחת, מוכר לנו ממקומות שונים. ששת ימי שבוע ויום השבת, ששת שנות העבודה ושנת השמיטה ועוד. "כל השביעין חביבין" (ויק"ר כט, יא), וכמרומז במעשה הנ"ל "והיה מחבבה ביותר".
המהר"ל מתייחס פעמים רבות למספר שש כמספר המייצג את הטבע – המציאות, וב'שבע' הוא רואה את נקודת הקדושה שבה. משל פשוט לזה ניתן לראות בקובייה. לקובייה שש פאות, המייצגות את פני המציאות כולה, המימד השביעי שבה הוא המימד הפנימי – תוכה של הקובייה. פן זה הוא פחות מוחשי, אך הוא הנותן את הצורה לקובייה כולה. בלשון החסידות, שבעת הממדים נקראים "מידות". המידה השביעית מכונה "מלכות", והיא מידה 'נקבית' ("בת המלך"). מקבילתה בימי השבוע היא, כמובן, השבת, "שבת מלכתא". "והנה, נודע ליודעי ח"ן כי דבר ה' נקרא בשם שכינה בלשון רז"ל; ואימא תתאה ומטרוניתא בלשון הזהר, ובפרט בריש פרשת וארא, לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם; ובלשון המקובלים נקרא בשם מלכות, על שם דבר מלך שלטון" (תניא, אגה"ק כה).
גילוי הקדושה בעולם מכונה "שכינה", גילוי הקדושה בזמן מתרחש בשבת. אלו הם ביטויים שונים של מידת ה"מלכות", שהיא המידה הנקבית.
היוצא מדברינו הוא, שכנשים, חלק מהותי מתפקידנו הוא גילוי האלוקות במציאות, או במילים אחרות: העצמת הקדושה (וכפי שראינו במסילת ישרים, זו עצם הגדרת הקדושה).
נשוב מעתה לעסוק ב"שבת קודש", ונראה כיצד נוכל על ידי התבוננות ועבודה לשאוב קדושה יתירה מן היום הזה, אשר ממנו תתברך ותיגאל המציאות כולה.
בחודש זה נתמקד במה שפתחנו בו: ההכנות לשבת קודש.
שמירת השבת
לכאורה, או שאנו "שומרות שבת" או שאיננו. ולא היא. ישנן מדריגות רבות בשמירת השבת, ולא רק בדיקדוק יתר בהלכות שבת, אלא גם בפנימיות השמירה. מובן מרתק לעצם הציווי "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא, טז), ניתן לראות בדברי בעל ה"אור החיים" הקדוש, שמקשר את הציווי "ושמרו" לפסוק "ואביו שמר את הדבר" – שהיה יעקב ממתין ומצפה מתי יתגשמו חלומותיו של יוסף. בהקשר של שמירת השבת – "תמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבוא".
ההתרגשות העצומה לקראת בואה של השבת, ממש כמו לפני החתונה, יכולה לבוא לידי ביטוי בספירת הימים לקראת הרגע הנחשק. כך אנו עושים בעצם קריאתנו לימות השבוע – ראשון, שני, שלישי וכו', כמניין ההולך לקראת היום השביעי, יום השבת (בזה אף מקיימים לדעת הרמב"ן את הציווי "זכור את יום השבת לקדשו").
כאשר אנו מצפות לאירוע גדול, אנו עושות גם מעשים שונים כדי להתכונן אליו. נמצא, שיש להכנות לשבת פנים כפולות. מצד אחד הן מעידות על עצם החיבור ליום השבת (היות והן פועל יוצא מן הציפייה לבואה), ומאידך הן בונות את ה"כלים" בהם נוכל לקבל את השפע של שבת קודש, שהיא כולה מ"למעלה". 'בניית הכלים' משתקפת בהכנות לקראת השבת, הן באלו החומריות והן בהכנות הרוחניות.
נתמקד, בקצרה, בכמה מן ההכנות לשבת, כפי שהן באות לידי ביטוי בהלכה ובפנימיות.
קניות
האם יש עבודה רוחנית גם ב"שופינג"? בוודאי שכן, ובמיוחד לקראת שבת. כבר אצל התנאים אנו מוצאים שתי שיטות יסודיות ב'עריכת קניות': "אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום" (ביצה טז, א).
הלל אמר "ברוך ה' יום יום", וסמך על כך שיזמן לו ה' את צרכי השבת בסוף השבוע. אך כתבו הרבה פוסקים, שגם הלל מודה שעדיף לעשות כשמאי, אלא שנהג לעשות כן כדי לחזק מדת בטחונו, "אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כל כך, גם הוא מודה דכשמאי עדיפא" (משנ"ב סי' רנ ס"ק ב). הרבי מליובאוויטש אומר, שרואים בחוש כיצד הנשים נהגו בהידור זה של שמאי, והן עוסקות בהכנת דברים לשבת במשך כל השבוע.
לפיכך, אף שעל פי דין "ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת" (שו"ע סי' רנ סע' א), "והוא יותר טוב משיקנה ביום ה', שהוא ניכר יותר שהוא לכבוד שבת" (משנ"ב). מכל מקום, אם במהלך השבוע רואים דבר מיוחד, מן הראוי לשומרו לשבת, מפני חיבתה. ניתן להתרגל עם הילדים לקנות 'ממתק מיוחד לשבת', ובזה נוכל גם להרוויח את היכולת (שלנו ושלהם) לדחות את ה'סיפוק' של אכילת 'מעדן' באמצע השבוע, וללמוד להמתין...
מובא ב"באר היטב" (שם ס"ק א) שיש לומר על כל דבר שקונים שהוא "לכבוד שבת", ואולי מנהג זה קשור גם למה שלמדנו לעיל בתניא על הקשר בין מידת המלכות והדיבור.
נקיונות והכנת הבית
לאלו מאתנו שמחבבות את הנקיונות – זהו חלק נעים מן ההכנות. לאלו שאינן מחבבות – מזל שיש יום אחד בשבוע בו אנו חייבות לעשות ספונג'ה... כך או כך, לרבות מאתנו, האתגר הגדול הוא בסיום ההכנות בזמן. הדבר דורש "עבודה" רבה, וכמו בכל תחום של עבודה עלינו להיות סבלניות עם עצמנו, ולדעת שתהליכים, ובמיוחד שינויים, לוקחים זמן. כמו כן, עלינו ללמוד לייקר כל התקדמות, ולו הקטנה ביותר, בדרך למטרה הנכספת.
דבר שיכול להועיל רבות הוא תכנון מראש – "סוף מעשה במחשבה תחילה". לא לדחות את הכל לרגע האחרון, אלא להתחיל מבעוד מועד. שמעתי פעם על הצעה יפה: לעשות כל יום משהו קטן בבית לקראת שבת – כגון, פתיחת חבילות הטישיו ביום ראשון, צחצוח הפמוטות ביום שני וכד'. עצם העיסוק בהכנות יכול גם לעורר אצלנו את הציפייה לשבת קודש.
ברגעי קושי, בהכנות המרובות, כדאי להזכיר לעצמנו שאיננו עוסקות רק ב'שטיפת רצפה', אלא במצווה. תיקון הבית מבעוד מועד הוא חלק מחיובי "כבוד השבת" (רמב"ם הל' שבת פ"ל, ה"ה). בהלכה מוזכרים פרטי הפרטים הכלולים בהכנת הבית, כגון עריכת השולחן, הצעת המיטות, ואפילו ניקוי האבק ופינוי קורי עכביש (משנ"ב שם ס"ק ג).
כולם מצווים בכבוד השבת, ועל כן כל בני הבית יכולים – וצריכים – ליטול חלק בהכנות. דבר שכדאי לשים לב אליו בהקשר זה הוא הניסיון הגדול בימי שישי, שלא להיכשל בכעס [עוד על ההתמודדות עם הכעס, וקישורה לחודש טבת, בשח'נשים טבת ה'תשס"ה].
בישולים
מן הסתם, זהו חלק חווייתי יותר בהכנות, שכן כולנו מתענגות על התבלין ש"שבת שמו" (שבת קיט, א). ישנו גם עניין לטעום מן המאכלים שנתבשלו בערב שבת, בבחינת "טועמיה חיים זכו" (משנ"ב שם ס"ק ב).
היכולת שלנו להכין את מאכלי השבת היא אכן זכות. מישהי סיפרה לי על מכרה במדרשה, בתהליכי תשובה, שחשה כי השבת אינה "שלה", היות והיא תמיד מתארחת אצל משפחות. אשה זו הזמינה אותה לבוא ולבשל, על מנת שתרגיש חיבור עמוק יותר ליום השבת.
כחלק מן הבישולים ניתן לכלול גם הכנת חלה, וניתנת בזה הזדמנות לזכות במצוות הפרשת חלה, שלנשים קשר מיוחד עמה. יש למצוה זו טעמים רבים, ונזכיר כאן רק את דברי חז"ל (אדר"נ נ"ב פ"ט) שהפרשת חלה היא תיקון לחלקה של חווה בחטא אדם הראשון, אשר אירע ביום שישי אחר הצהרים. אפילו בקליעת החלות נרמזת חווה, שהקב"ה קלע את שערותיה והביאה לפני אדם הראשון (ברכות סא, א).
להפרשת חלה אף מובן של חסד, בנתינתה לאחרים, ולוואי שנזכה לקיימה כתיקונה בהבאתה אל הכהן. בהקשר זה נציין את דברי הרבי מליובאוויטש, שיש עניין לתת מן המאכלים לעניים ("אל נשי ובנות ישראל עמ' 299). הרבי אף קרא לקבוע קופת צדקה בקיר המטבח, ולתת פרוטה בכל פעם שעוסקים בבישולים.
בעת שהידיים עסוקות, הראש פנוי למחשבות. התכוונות פנימית בעת ההכנות – מרוממת את האוכל עצמו. מספרים, ששמעו פעם את אשתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אומרת: יהי רצון, שבעלי יכוון בעת הברכה על חלה זו, לפחות כפי שאני מכוונת בעת קליעתה. לאלו מאתנו ש'לא ממש יודעות' איך 'לכוון כוונות ולייחד ייחודים', ניתן להשתמש בעצה לומר על כל דבר "לכבוד שבת קודש", כדי לשמור על המכוונות הפנימית.
הבישולים יכולים גם להוביל להתבוננות בכך שכשם ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", כך – רק מי שעובד על מנת להידבק בבורא בעולם הזה יזכה לתענוג הדביקות בעולם הבא (דרך ה' לרמח"ל).
כיבוס, רחצה ובגדי שבת
אף שכתבנו את שלש הדברים בשורה אחת, אין זמנם שווה. מטבע הדברים, הרחיצה ולבישת הבגדים הן פעולות שנעשות סמוך לכניסת השבת. לא כן הכביסה. על פי תקנת עזרא יש להקדים את הכביסה ליום חמישי. ועל אף שבימינו, עם מכונות הכביסה, הכיבוס דורש הרבה פחות זמן ומאמץ, מביאים הפוסקים האחרונים שהתקנה בעינה עומדת (כך מובא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א ומעי"ז בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל בקובץ "מבקשי תורה", כרך תשיעי קובץ מא).
מעניין לציין כי חז"ל (שבת קיג, ב) לומדים את העניין המיוחד שיש בלבישת בגדים נאים לשבת, מדברי נעמי לרות – "ורחצת, וסכת, ושמת שמלותיך..." (רות ג, ג). בהתארגנות לשבת, יכולות הנטיות הטבעיות שלנו לחן וליופי, לבוא לידי ביטוי בקדושה.
ברובד עמוק יותר, הציווי להחליף את הבגדים ולהתרחץ יש לו גם משמעות רוחנית. "כתבו בספרים: יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ערב שבת, כי שבת מקרי כלה מלכתא, וכאילו מקבל פני המלך יתברך שמו, ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העוונות" (משנ"ב סי' ר"נ ס"ק ט). באופן דומה דורש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' מה) את דברי חז"ל שמצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בערב שבת (שבת כה, ב). לדבריו, בזה נרמזו שלשת חלקי האדם: פנים – כנגד החלק העליון, מידות המוח; ידיים – כנגד החלק האמצעי, מידות הלב; ורגליים – כנגד מדות האברים, החלקים המעשיים. כלומר, בנוסף על ההכנות החומריות, עלינו לטהר את עצמנו מכל הפגימות (בהרהורי תשובה כנ"ל) כדי שנוכל להיכנס לשבת, ולקבל את קדושתה.
כפי שראינו בתחילה, יש מדרגות רבות בשמירת השבת. העובדה שהשבת מופיעה פעם בשבוע, מאפשרת לנו בע"ה להתקדם ולהתעצם עם קדושתה. עד עתה הבאנו נקודות מסויימות הנוגעות להכנות לשבת קודש. הכנות אלו הן בחינת "תוספת שבת" (כפי שמובא ב"סידורו של שבת"), ובכך אנו מתקנים את 'בניית המצור על ירושלים' – כאשר אנו נותנים לקדושת השבת להתפשט, לגעת ולהאיר את ימי השבוע שלפניה.
יהי רצון שנזכה כולנו לשבת שלום, וליום שכולו שבת ומנוחה.