עוצמתם של מפגשים

פרשת השבוע פרשת "ויגש" הכוללת ק"ו פסוקים ואין בה אף איזכור מתרי"ג מצוות התורה היא פרשה מרתקת, מדהימה ומיוחדת בלקחיה הרוחניים, לשעתה ולדורות. זאת אנו למדים ממפגשים שונים, מפגשים מרגשים, מפעימי לב וסוחטי דמעות. ובעיקר: מפגשים מאלפים, משכילי דעת ומלמדי לקח.
המפגש הראשון קורה לאחר שאחי יוסף חוזרים למצרים, אל ארמונו של יוסף "השליט על הארץ" (מ"ב,ו') מזועזעים מכך שלאחר שנערך חיפוש בכליהם "וימצא הגביע באמתחת בנימין" (מ"ד, י"ב). אחי יוסף, ובראשם יהודה מחליטים "לסגור אחת ולתמיד את הסיפור" עם האיש שהסב להם עוגמת נפש, חוסר שקט נפשי (ופיזי) ואף האשים אותם בריגול. ואמנם, כך היה. יהודה, כנציגם ובשמם של האחים נגש, מתייצב לפני יוסף ובעוצמות אדירות של "נחישות – מחד גיסא ורגישות – מאידך גיסא" [נחישות ורגישות המובילה להתחברות ובניגוד לנחישות ולא לרגישות שהובילה להתנתקות, בקיץ דאשתקד, ולגירושם של אלפי יהודים מבתיהם וממקומות התיישבותם], גורם לשליט הכל יכול, למצב של "ולא יכול יוסף להתאפק..."(מ"ה, א').
נחישות – "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי... אם לא אביאנו... וחטאתי לאבי כל הימים: ועתה, ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו: כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (מ"ד, ל"ב–ל"ד). בשלושה פסוקים יהודה מגלה את תכונותיו המנהיגותיות, תכונות שבגינן חז"ל אמרו: "זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל" (סוטה ל"ז.), כגון: לקיחת אחריות אישית, רגישות לכבודו של האב הזקן שגר במרחקים, וביותר – נכונות לשרת כעבד, כלומר: לחיות במעמד הנחות ביותר שבן אנוש יכול להיות בו, עבד!, ובניגוד למעמדו העכשווי, מעמד של מלך ומנהיג במשפחתו המורחבת.
ורגישות – שימוש בביטויים ובמוטיבים רגשניים אשר עצם השימוש בהם גורם לשומע אמפטיה גדולה כלפי המדבר והמציג את העניין, כמו למשל: "בי אדוני", "אב זקן", "ועזב את אביו – ומת", אחיו מת", "ילד זקונים", "אחינו הקטון", "עבדך", "פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" ועוד.
וגם אמנה, כך קרה. מיד לאחר שסיים את דבריו, יוסף לא מסוגל ולא יכול יותר להתאפק. הוא מורה על הוצאת עבדיו/משרתיו/שריו מן החדר כדי שלא יהיו נוכחים ויצפו ב"רגע הגדול" השייך רק למשפחה העברית, משפחת יעקב המתאחדת. הוא פורץ בבכי קורע לב, מתגלה ומתוודע לאחיו, מרגיע אותם וטוען כלפי חששם: "לא אתם – שלחתם (ולא: מכרתם) אותי הנה, כי (אם) – האלוהים" (מ"ה, ח').
היה זה מפגש גדוש באמוציות (שכל טלנובלה קלאסית מתגמדת מולו). מפגש שעל תחילתו אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה, סימן צ"ג, ד') : "ויגש אליו יהודה", יהודה ניגש (הכין עצמו) לתפילה, למלחמה ולפיוס". מפגש שמסתיים ב"סוף טוב" ואשר מוסר ההשכל העיקרי הנובע ממנו , הוא: שגם אם קיים מצב של פירוד, ריחוק וניכור, ניתן לחבר, לאחד ולגשר בין הגורמים השונים, וזאת כשקיים מצע ובסיס משותף לשניהם.

המפגש השני, והלא פחות מרגש וגדוש באמוציות קורה בין יעקב ובין בנו יוסף לאחר נתק של למעלה מ-22 שנים! מפגש זה מתרחש לאחר לאחר שיוסף שולח את אחיו עם כמות אוכל רבה ובעיקר כדי להוריד את אביהם למצריים. במשך כל השנים הללו, יעקב נמצא בצער עמוק, ביגון קודר ובאבל כבד על "אובדנו" של "בן הזקונים", "בר חכים" (תרגום אונקלוס). בן שהתורה מעידה על היותו "יפה תואר ויפה מראה" (ל"ט, ו'), בן אהוב לאביו, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (ל"ז, ג') ובן אהוב על הבריות, כמאמרם: "שכל מי שהיה רואה אותו היה אוהבו בליבו" (זוהר חלק ב', סימן ע"ד), בן מיוחד ש"רוח הקודש שרתה עליו מנעוריו ועד יום מותו והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה" (פרקי דר' אליעזר, ל"ט). במפגש מדהים זה "נופלות המחיצות". והדיעה הרווחת בחז"ל ופרשני התורה ורש"י, על אתר, מייצג גישה זו היא: שיוסף הוא הוא שנופל על צואר אביו ובוכה [ועיין ברמב"ן על אתר המציין גישה שונה]: "אבל, יעקב לא נפל על צואר יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו: שהיה קורא קריאת שמע". האם דיעה פרשנית רווחת זו, עוסקת רק בהיבט הטכני של העניין מדוע יעקב נמנע מליפול על צואר בנו יוסף ומלנשקו (וממילא נמנע מלחבק, לגפף, להצמיד את לבו את יוסף לאחר 22 שנים), או, אולי, יש בפרשנות זו הסבר עמוק יותר עם מסר תורני-רוחני-ערכי?!
אין כל ספק, שחז"ל לימדונו על גודל רוחו ועוצמתו הרוחנית של יעקב "בחיר האבות". יעקב מתעלה ומתנהג ב"צורה לא טבעית". יעקב אבינו מלמדנו דרך ביישום הלכה למעשה של הערך העליון המוכר בשם: אהבת ה'!. זו אהבת ה' גרידא. אהבה כנה, אמיתית וטהורה ללא כחל וללא סרק. אהבה זכה ש"אינה תלויה בדבר". יעקב נוקט בדרך שהרב "גור אריה" כותב בספרו, על אתר: "זה דרכם של צדיקים. שבשעה שמזדמן להם מעשה כל שהוא הדורש הבעת אהבה, הריהם משקיעים את זה באהבת השי"ת". כלומר: אין יעקב מבליט את אהבתו ליוסף. יעקב חושש שאם כך יעשה "תיפגם אהבת הבורא ולו במעט" (רעיונות במקרא על פרשת ויגש להרב שמעון אביכזר שליט"א). רק לאחר שיביע את עוצמת אהבתו לבורא באמירת הפסוק: "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו', ה') , הוא יבטא את אהבתו ליוסף. ומכאן יובן מדוע יוסף הוא בעיקר האקטיבי יותר מאביו בתגובותיו הפיזיות, תגובות המביעות בצורה מוחשית את אהבתו הגדולה והעצומה לאביו יעקב, כשהוא רואה אותו לראשונה לאחר נתק של שנים. ולסיום יאמר: שממפגש אדיר זה לומדים אנו מהי וכיצד לאהוב את ה' יתברך אהבה אמיתית, שורשית ועמוקה וכדברי חז"ל: העבר רצונך... מפני רצון שמיים. שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף" (מסכת דרך ארץ זוטא, א'). שבת שלום!!!