"מיהו דתי"?

שאלת מיהו יהודי הינה שאלה כבדה ומסורבלת בחברה הישראלית (אם כי יש לה פתרון ברור ברמה ההלכתית...). יש לשאלה הזו שלב נוסף, שהדיון סביבו לא פחות מעניין – אם כי הרת גורל קצת פחות, שאלת "מיהו דתי".

ניסתם להגדיר פעם מיהו דתי?

נגיד: בן אדם ששומר שבת וכשרות, אבל במודע בוחר לספר לשון הרע – דתי או לא? ואם הוא מקפיד על תרי"ב מצוות, למעט שמירת שבת – דתי או לא? ואשה שמתפללת שלש פעמים ביום אבל כיסוי ראש מגרד לה קצת יותר מדי – דתיה או לא? ואם אדם רצח, או הטריד מינית – אבל יש לו כיפה על הראש – דתי או לא?

אז מה בעצם הדליק אצלי את המחשבות האלה?

מעשה שהיה כך היה: אני מסתובב להנאתי בתחנה מרכזית ירושלים, עיה"ק, וממתין לאוטובוס ליעד מסוים (שם היעד אינו שמור במערכת, אז אל תשאלו). תוך כדי, אני רואה, בחורצ'יק, בן 20+ עם כיפה על הראש, בעודו לא ממש מקפיד על איסור נגיעה וקירבה עם חברתו שתחיה, בלשון המעטה. ניסיתי לדון לכף זכות – אבל נכשלתי, לא הצלחתי.
כשאנחנו אומרים "חילוני" – אנחנו חושבים על מישהו שעושה מה שבא לו, בגדול. לא שומר מצוות בהגדרה אם כי יכול לנוע על טווח גדול של שמירת מסורות שונות. כשאנחנו אומרים "חרדי" הדימוי הוא של אדם לבוש שחור כמובן, המקפיד על קלה כבחמורה, אם יחס כזה או אחר כלפי מדינת ישראל. המחמירים גם ייזכרו מייד בזריקת חיתולים בכיכר השבת.

כשאנחנו אומרים "דתי" בעצם אנחנו חושבים על אנשים שהם מקיימים מצוות אבל מודרניים, שיכולים לנוע על סקלה ענקית בעלת רמות שונות של קיום תורה ומצוות. יש אפילו הגדרות של "דתי לייט", "דתייה עם מכנסיים", "דתי-תורני" ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם. הידעתם שבמגוון אתרי היכרויות באינטרנט המיועדים לצעירים וצעירות דתיים ישנה אפשרות לסמן – מה דעתך לגבי ריקודים מעורבים, האם הבחורה תכסה את ראשה, או האם הבן לובש ציצית? למה אין שאלה האם הבן מהול? או האם את/ה שומר/ת שבת? איך בכלל הגענו למצב בו מצוות נתונות לשיקול והגדרה עצמית? שמתם לב שהמילה "דוס" הפכה אצלנו למילת גנאי? בחיים לא יציעו למישהו לצאת עם "דוסית", היא תמיד תהיה "דתיה אבל לא דוסית" או לחלופין "דוסית אבל מאד פתוחה". תאמינו לי – אני יודע...

נראה לי שבמהלך התהליך של היציאה לעם ישראל, וחידוש חיינו הלאומיים-ציבוריים בארץ ישראל, נוצר מודל חדש ולא ברור בנוגע לזהות הדתית. וכאן המקום לומר את זה במילים פשוטות: מודל מתפשר. נכון, כל מי שהיה בסמינריון בכתה יא' מכיר את נשגבות האידאל של העלאת חיינו הלאומיים והחומריים במעלת התורה וכולי וכולי. ועכשיו להסתכל ימינה ושמאלה (וגם קצת במראה) – זה מתקיים? או שאנחנו הולכים לראות סרטים שלא צנועים ב100% כי הרי "אני לא דוס!"

למה צריכה להיות מחלוקת בין "דתיים" ל"חרדים" לגבי קיום מצוות? יש לנו דיון עמוק ונוקב איתם לגבי היחס למדינת ישראל, אבל למה שמערכת הכשרות של הרבנות "שלנו" תהיה כשרה פחות מבד"ץ העדה החרדית? האם ספרדי-דתי פתאום מקבל פטור מפסקו של הולחן ערוך לגבי אכילת "חלק" רק כי הוא "דתי" ולא "חרדי"?

אז אנחנו לא סגורים בתוך עצמנו ועוסקים בחיי הימיום – האם העלנו את החיים האלה? האם אנחנו מהווים מופת לקיום חיים מתוך גישה תורנית, או שמא נתנו לחיים להוריד אותנו למטה? יש שתי תנועות שחרטו על דגלן במודע את הפלורליזם כאידאל מעבר ליהדות עצמה – הרפורמים לפני 100 שנה, והקונסרבטיבים הצטרפו אליהם לפני כשבועיים עם ההחלטה של מועצת הרבנות הקונסרבטיביים בארה"ב בה הם מתירים נישואים חד מיניים. צר לי להגיד, אבל מי שלא ישים לב, ידביק מהר מאד את הקצב של התנועות האלה.

הגיע הזמן שנפסיק לתת לחיים ולפשרנות לגרור אותנו מטה, ולהעלות את החיים כלפי מעלה. אולי.