רע לי בעולם שברא האלוהים שלכם!!

את המכתב הבא קיבלנו ב"חברים מקשיבים" מנערה צעירה שביקשה להישאר אנונימית. למרות הניסוח התקיף והחריף שלו בחרנו להביא אותו כלשונו, כיוון שהתרשמנו שהדברים נכתבו מתוך כאב פנימי ומצוקה אמיתית. לאחר מכן מובאת תשובתנו. אנו מזמינים את הקוראים להוסיף תגובות ורעיונות שיכולים לתרום לבירור הנושא. ___________________________________ "שלום. אתם בטח לא רשאים לענות במקום אלוהים... אבל אתם ה'שליחים' שלו, לא? אלוהים- אם אתה בכלל קיים, אז יש לי.דיבור קטן איתך. אולי אני איענש על כל דברי הכפירה, ועל ה'חטאים' הנוראים שלי, כמו לנסוע בשבת ולא לצום ביום כיפור- אבל נמאס לי. נמאס לי מהצביעות הזאת. לא רוצה לשמוע 'קדיש' ו'אל מלא רחמים' ועוד כל מיני תפילות שמפארות אותך, כשבעצם אני לא מבינה את מה יש לפאר בכלל. נמאס לי, שהדת הפכה להיות נחלתם של פנאטים קיצוניים, ולשפיות אין עוד מקום בה. נמאס לי, שבשר וחלב אסור, ורצח מותר. העולם הזה, שלכאורה בראת, מה יש להתפאר בו? לא מוכנה לקבל את הטענה שלאדם יש את הזכות לבחור והוא בחר בדרך הלא נכונה. לפי התנ"ך, כשהאדם בחר בדרך הלא נכונה- אתה השמדת את העולם. המבול, סדום ועמורה. כשלא האמינו בך- הענשת את העם, למרות שבעצם צריכה להיות להם הזכות לבחור במה להאמין! ותראה את העולם הזה- כל כך הרבה רוע, ומלחמות, ואיידס, ורעב ופיגועים. אולי תשלח עלינו איזה מטאור? שוב תשמיד את העולם. ריסֵט. ותתחיל מחדש. אבל לאור 'ההצלחות' הקודמות שלך, אולי בעצם עדיף שלא. אל כל יכול, איפה אתה בכלל? איפה היית בשואה, או בפיגוע בקו 2? איפה היית בפיגוע בצריפין? בדולפינריום? או בכל מאות האחרים. מאז ששמעתי על המושג הזה, "אלוהים", לא הבנתי איפה אתה. לא הבנתי למה. ואני עדיין לא מבינה. אין לי תשובות. ואף אחד גם לא יכול לדעת אם אתה קיים באמת. אולי עדיף שלא תהיה קיים. אני לא מבינה, איך זה שכל כך הרבה מאמינים בך. ולא רק הפנאטים, אלא גם אנשים אינטליגנטים וחושבים. אולי יש להם תשובות. לי אין. אני בכלל לא יודעת מה הפואנטה בלכתוב לך. אבל בעצם, אני גם לא מאמינה שאח שלי קיים עדיין, ואני בכל זאת כותבת לו. זה כנראה בא ביחד עם השריטה. אני" _________________________ "לשואלת היקרה, שלום. קשה היה לי לקרוא את מה שכתבת. קשה וכואב. ולא בגלל חריפות השאלות. האמת היא, שבשאלות שלך כמעט ואין שום חידוש. גדולים ממך שאלו אותן עוד הרבה לפנייך, ורבים עוד ישאלו אותן אחרייך. גם אני עצמי תוהה על חלק מהן לפעמים. אך אני מרגיש שמה שמכביד ומעיק עלייך יותר מכל הוא לא עצם השאלות, אלא נקודת המוצא ממנה הן נובעות. המקום ממנו את משקיפה על העולם, ושואלת את שאלותייך. מקום קר, אפל, קודר ופסימי. הנוף הנשקף משם לעינייך הוא רע ומר. ועל זה בדיוק את צועקת. ואני אומר 'צועקת', כי למרות שאת קוראת לדברייך 'שאלות', זו תהיה הטעייה לקרוא להן כך. מכתבך מורכב בעיקר מקביעות, טענות, סיסמאות ושאלות רטוריות. צר לי מאוד, אבל זה לא היה נשמע כמו סתם שאלות שמבקשות תשובה. זו הייתה זעקה. זעקה של כאב. כשאני מקשיב למנגינה שעולה מבין השורות של מכתבך אני שומע הרבה צער וכאב על סבלם של אנשים, הרבה רגישות ורצון להיטיב, וכל אלו הם דברים נפלאים ממש. אפילו ביחס לאלוקים, שכביכול את 'לא מאמינה בו', אי אפשר היה שלא לחוש בחיפוש, ברצון להרגיש, להבין ולגלות את הטוב ואת הצדק, שברור לך בתוככי לבבך שהוא קיים איפשהו. אך המקום בו את נמצאת וממנו את מסתכלת על העולם פשוט לא מאפשר לך לראות את מה שאת מבקשת. הוא רק גורם לך לתסכול ולזעם, ולמסקנות קודרות ופסימיות שלא מותירות הרבה תקווה. אינני בטוח במה שאני הולך לומר עכשיו (ואת מוזמנת לתקן אותי אם אני טועה) אבל נדמה לי שגם לך ברור שהמקום בו את נמצאת איננו המקום הנכון! את גם לא באמת רוצה להיות שם. היית מעדיפה להיות במקום אחר, טוב, עדין וטהור יותר. מקום ממנו אפשר יהיה לומר ולהזדהות באמת עם מה שאומרת התורה בסיום בריאת העולם: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". טוב מאוד. פשוט כך. זו הסיבה שבמכתב הזה אני לא מתכוון לנסות להציג תשובות לשאלות שלך. אני לא חושב שיהיה בכך טעם, לפחות לא בשלב הזה. אני חושב שעוד לפני כן צריך לדבר על נקודת המוצא, על המקום ממנו יש להשקיף על העולם, ורק אז לנסות ולשאול שוב את השאלות, את אותן שאלות ממש. אני משוכנע שאז הדברים ייראו לגמרי אחרת. ולא שאני טוען שאין שאלות. שאלות בהחלט יש. הדת גם לא מבטיחה תשובות לכל דבר. להיפך! היא דווקא מעוררת שאלות רבות משל עצמה. שאלות על מיהו האדם, מה משמעות חייו ומה ייעודו. אינני יודע אם חשבת על זה פעם אבל דווקא בעולם שבו יש אלוקים יש גם מקום לשאלות. על הנהגתו, על השגחתו, על מטרת העולם ועל תכלית הסבל, ועל עוד הרבה דברים אחרים. לא בטוח שיהיו בידינו תשובות על כל דבר, אבל לפחות את השאלות נוכל לשאול, וגם בזה יש הקלה רבה. נוכל לשאול בדיוק כמו ששאל אברהם ("האף תספה צדיק עם רשע?!") וכמו ששאל איוב ("אחת היא, על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה!"). כמו ששאל ירמיה ("מדוע דרך רשעים צלחה?!") וכמו ששאל משה ("למה הרעותה לעם הזה?!"), ועוד אלפים ורבבות של מאמינים לאורך כל הדורות (היה חשוב לי להביא את כל הדוגמאות הללו כדי להראות את מה שכתבתי בתחילת דבריי. את השאלות באמת לא את המצאת, הן נשאלו על ידי רבים וטובים עוד לפנייך, שגם ניסו לענות עליהן). בעולם ללא אלוקים, לעומת זאת, אין שום מקום לשאלות. למה? כי אין ולא אמורות להיות שום תשובות. אין הסבר, אין סיבה, ואין תכלית לשום דבר. הדברים קרו רק מפני ש... הם קרו. ומה הלאה? אין גם ערובה לשום דבר בעתיד. גם את חיה פה בארץ, כמוני. את יודעת שאחת שאלות החביבות על האנשים היום היא "מה יהיה?" (כשתמיד מתלווה לזה מין אנחה כבידה ומבט נוּגֶה בעיניים). לאדם מאמין ישנה תשובה ברורה לשאלה הזו: "יהיה טוב! וודאי". מנין לו? מאיפה הביטחון? הוא שואב אותו ממקור אמונתו, באלוקים הטוב שמוביל את המציאות אל תיקונה. הוא מאמין שגם אם זה ייקח זמן ויהיה רצוף בעליות וירידות, הסוף הוא טוב בוודאי. לאדם הלא מאמין לעומת זאת, אין שום ביטחון שיהיה טוב. ייתכן שיהיה רע. רע מאוד. האם בעוד 30 או מאה שנה עדיין תהיה קיימת מדינת ישראל? האם יישארו עוד יהודים בעולם בעוד 3 או 4 דורות או שההתבוללות, האנטישמיות והשנאה הערבית תֵּאָכֵּל אותם? לדידו התשובות לשאלות האלו לא ברורות בכלל. כדי לחדד את הדברים אומר לך משפט חריף: את צודקת. שואה בעולם שיש בו אלוקים זה דבר קשה להבנה. אבל שואה בעולם שאין בו אלוקים זה קשה הרבה יותר! כי אז הרי זה דבר שיכול לחזור שוב ושוב ושוב, והפעם לא רק שליש מן העם היהודי ייכחד, אלא אולי כולו לגמרי, ח"ו. מישהו עַרֵב לך שלא? האם יש איזשהו כוח בעולם שיכול למנוע את זה? ____________________________ גם אני שואל לפעמים שאלות. על כל נושא שבעולם. מהדברים הכי קטנים ועד לדברים הכי גדולים. בין האחרונים אני מכליל את מעשיו של אלוקים. אבל אז אני משנן לעצמי לא לשכוח את דבריו הקצרים של החכם באדם שבמילים ספורות ניסח עבורנו כלל ברזל שתקף בעת שאנו ניגשים לעסוק באלוקים: "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים". זהו מפתח חשוב שאם מאבדים אותו, מפספסים הרבה מאוד. שאלה חייבת להישאל מתוך ענווה. כלומר, מתוך הכרת המקום שבו אתה עומד ונקודת המבט המצומצמת והחלקית שלך. אחרת, אתה פשוט מפספס. זה לא שאתה 'חוטא לאלוקים', אתה פשוט חוטא לאמת! אולי זה ייראה לך מוזר, אבל אני מאוד שמח וגאה על זה. ישנן דתות בהן תוכלי להבין כל דבר. שכל התורה וכל האמונה שלהן יוכלו להצטמצם לתוך ה-200 גרם מוח שיש לאדם. אני בטוח שזה נוח מאוד, וזה גם עונה על צורך נפשי שקיים באדם לדעת ולהבין את הכול, להרגיש שהוא שולט בעניינים. בילדותי כשקראתי בספרים על עובדי האלילים בימי קדם שעבדו לפסלים של עץ ואבן שבנו במו ידיהם, התפלאתי על הטיפשות שלהם. מה שווה אלוהים כזה קטן? עכשיו אני מבין מאוד כיצד זה צמח. לאדם ישנו צורך נפשי עמוק לשלוט בעניינים, להיות כל כך קרוב אל אלוקים שתוכל למשש אותו, לגעת בו, לחבק ולנשק אותו, לאחוז בו. האמת היא שזה לא רק בימי קדם. הדת המרכזית והמשפיעה ביותר בעולם היום - הנצרות - אחד היסודות המרכזיים של התיאולוגיה שלה הוא אלוהים שיורד לארץ בדמות אדם ועובר מסלול חיים של אדם מן הלידה ועד למוות. תודי שעם אלוהים כזה, שחי כאן כמותנו עלי אדמות, שסבל ואף מת מתוך ייסורים, אפשר בקלות להזדהות ולהרגיש קרוב אליו. הוא הרי כל כך - אנושי... אלוקי ישראל, בין אם תרצי בכך ובין אם לא, אינו כזה. מאז ומתמיד, גם בתקופות שזה לא היה אופנתי, היהדות דיברה על אלוקים אחר. עליון, נשגב, טרנסצנדנטי, אינסופי. "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם" (הנביא ישעיה). אני לא יודע מה איתך אבל אני לא הייתי רוצה להאמין באלוהים כה קטן עד שאני יכול להבין אותו עד תום, שהחשבונות שלו הם כה קטנים עד שיכולים להיכנס למוחו של כל בשר ודם. אומנם בכל זאת יש לשכל שלנו מקום רב בגישה אל האלוקים. הראשונה מבין הבקשות שלנו בתפילת העמידה בכל יום היא התפילה על הדעת ("אתה חונן לאדם דעת...חוננו מאיתך חוכמה בינה ודעת") כיוון שזה אחד הכלים המרכזיים על ידיו אנחנו יכולים להתחבר ולהתקרב אל האלוקים. אך אנחנו מכירים בכך שאחרי ככלות הכול גם השכל שלנו הוא מוגבל. ולא רק ביחס לאלוקים. האמת היא שאת רוב חידות היקום עדיין לא פיצחנו. עוד לא ירדנו לפלאי מוחו של האדם, לא הבנו עד תום את מבנה גרעין האטום והכוחות הפועלים עליו, לא ירדנו לעמקי צופן הד.נ.א, ומסתרי הנפש של בן אנוש גם הם עדיין לא נהירים לנו. והוא הדין לעוד אלף ואחד דברים אחרים. אז איך אנחנו מצפים שאת חידת החידות, את המקור לכל הפלאים ולכל המסתורין שאופף אותנו, נבין בין רגע? ____________________________ אינני יודע ואני מטיל ספק האם יש אדם שיוכל להסביר למה קרתה שואה. אך האמת היא שלא רק את הדברים הרעים איננו יודעים להסביר. גם את הטובים. אינני יכול להסביר כיצד זה עם אחד שורד לו כבר אלפי שנים למרות ניסיונות אין קץ לרדוף אותו ולהשמידו. אינני יודע כיצד זה שדווקא אותו עם בזוי ומנודה הצליח להשפיע על העולם יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. אינני יודע כיצד זה מדינה קטנה וחלשה המוקפת במליוני אויבים החזקים ממנה בנשק ובכוח אדם מצליחה לנצח שוב ושוב ולהכות את אויביה שוק על ירך. אינני יודע להסביר כיצד זה תוך חמישים שנה בלבד היא מצליחה להתגבר על קשיים עצומים ולהגיע להישגים טכנולוגיים, חקלאיים, כלכליים בין המדינות הראשונות בעולם, עם כמות אנשים השקולה לעיירה ממוצעת בסין. אני לא יודע ונדמה לי שגם את לא. האם גם השאלות האלו מטרידות אותך? האם הן לא מורות שמתרחש כאן מהלך היסטורי אדיר ממדים הנשגב מהבנתנו? משהו ש'גדול עלינו' בכמה ממדים? ____________________________ את מסתכלת על העולם שסביבך והוא נראה לך עולם רע ואכזר. האומנם כך? האם רוב האנשים מתים ממחלות או נספים במלחמות? האם אין בהתמקדות במעט הרע שיש והתעלמות מכל הטוב שיש לרוב האנשים רוב חייהם (בריאות, כישרונות, יכולת. עיניים שרואות, רגליים ללכת, מוח לחשוב, לחם לאכול ובגד ללבוש, קורת גג לראשם, משפחה וחברים וכו' וכו') חטא חמור לאמת והטעיה עצמית? האם ההתמקדות הכל כך רבה (אובססיבית כמעט) בשריטות שבתמונה לא מונעות ממך לראות את היופי שבתמונה עצמה? חשבי על זה. (בשולי הדברים אוסיף הערה חשובה: את הדברים האלו אני אומר רק בתור הקומה הראשונה של הבירור. לו היינו מאריכים ומעמיקים בעניין היינו מגלים שה'שריטות' הללו אינן איזו תקלה מצערת שקרתה בעת שהאומן היה עייף או לא מרוכז ולא שם לב מה יוצא מתחת ידו. דברים כאלו אפשר לומר על בני אדם, קרוצי חומר, לא על ריבון כל העולמים שידיעתו והשגחתו מקיפה כל דבר וכל פרט, מהגדול ביותר ועד לקטן ביותר, בין אם אנו מבינים זאת ובין אם לא, והדברים ארוכים). אני חייב לומר לך דבר נוסף - אמת היא שלא הכול מושלם ויש עוד צרות רבות, אך חורה לי מאוד הנטייה הכמעט ראשונית ללכת ולהאשים בכך את האלוקים. האם זו לא בריחה והשתמטות מאחריות? האם תאונות דרכים הן גזירה משמים? האם מלחמות, פשע, אלימות ופגיעה של אדם בזולתו הן דבר המונחת מלמעלה ואין האדם יכול לעשות שום דבר בעניין? על כל אדם שייפגע מ'שמים', יהיו עוד 100 שייפגעו בעצמם או ייפגעו זה מזה בגלל האנוכיות, חוסר הרגישות, רדיפת הבצע, הכניעה לתאוות וצדדים היותר נמוכים שבאדם ועוד אלף סיבות אחרות. אז אני חוזר ושואל: מי האשם העיקרי בעניין? כדי לחדד את העניין אומר דבר חריף: אני טוען שאפילו 'שאלת השואה' שכה מרבים לדבר עליה, איננה שאלת 'איפה היה אלוקים בשואה?!' אלא "איפה היה האדם בשואה?!!!". כיצד זה שבלב ליבה של היבשת הזו התרחש הפשע הנורא בתולדות האנושות? איפה היו כל מדינות אירופה הנאורות בעת שאזרחיהן היהודים נלקחו להשמדה? איפה היו מדינות ארה"ב ובריטניה שנמנעו מלהפציץ את מסילות הברזל שהובילו רכבות עמוסות ביהודים למחנות המוות? מה פשר השתיקה הרועמת של 'דת האהבה והחסד' ונציגיה עלי אדמות שישבו להם בותיקאן ולא נקפו אצבע כדי להציל רבבות נשים וילדים שנלקחו אל סופם המר? השאלה על 'שתיקת האלוקים', כביכול, צריכה להיות רק השנייה לדיון. אלא שאולי אנשים מעדיפים לעסוק בה קודם כדי לחסוך מעצמם את הדיון הראשון שהוא החשוב באמת. ראיתי פעם מישהו שניסח זאת כך: השואה איננה שתיקת האלוקים אלא דווקא זעקת האלוקים! זעקת האלוקים שקורא לאדם: בבקשה, אתה רוצה להסתדר בלעדיי? לנהל חייך ללא ההתערבות שלי? בבקשה! הנה לך. את מה שקרה אחר כך, לצערינו אנחנו יודעים... _______________________________ שאלת על פיגועי מתאבדים (קו 2, צריפין, דולפינריום ואחרים). זה עצוב וכואב, ללא ספק. אך אני חושב שבעניין הזה היינו צריכים ללמוד משהו חשוב מהאמריקאים. כאשר התרסקו מטוסים עמוסי נוסעים אל תוך בנינים גדושי אדם ב-11 בספטמבר הם לא גילגלו עיניים תמהות לשמים ושאלו: "למה, אלוקים, עשית את זה?", אלא הם שינסו מותניים ויצאו להילחם ברישעה העולמית והרחיקו עד לצידו השני של העולם כדי למגר את האשמים – בן לאדן ושותפיו. מי שנותן לנחש ארסי להסתובב אצלו בבית האם הוא יכול להאשים מישהו על זה שהוא הוכש, מלבד את עצמו? מי שנותן למחבלים נשק, מאפשר להם להשתולל ולהתפרע ולחשוב שבכך יוכלו להשיג את רצונותיהם – האם הוא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר 'כיצד זה שיש אצלינו פיגועי מתאבדים?!' אך עם כל הכאב על הקורבנות אני חושב שמצד ההגינות הפשוטה אסור להתעלם מהמבט הכולל של המתרחש. במהלך שלוש השנים האחרונות היו בארץ כעשרים אלף (20,000!) ניסיונות לפיגועים. כן, עשרים אלף! רובן המוחלט לא התממשו. על יישובי גוש קטיף נורו עד כה כשלושת אלפים וחמש מאות (3500!) פצמ"רים, ומספר הנפגעים שואף לאפס! אם זה לא נס, אז אני לא יודע מה נקרא אצלך נס. זה כבר נשמע לנו חלק אינטגראלי מהחדשות: 'פצצת מרגמה נורתה על ישוב ישראלי בגוש קטיף, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק...' באופן טבעי, כלל לא ברור מאליו שלא יהיו נפגעים! במאות רבות של מקרים נחתה הפצצה סמוך מאוד לאנשים, או במקום בו היו אנשים דקות או שניות לפני כן. את רוצה להתעקש ולומר שכל זה סתמי ובמקרה? בסדר גמור. אך תעני לי בבקשה עם יד על הלב האם את באמת מאמינה במה שאת אומרת עכשיו. האם אין מישהו שמשגיח ושומר עלינו בתוך כל הסבך הזה? כמובן שאין בכל הדברים האחרונים להסביר למה נפגע אדם זה ולא אחר. זה מבחינתי שייך לחשבונות פרטיים שבין אדם לבוראו שאין לנו היכולת להבינם. אך תסבירי לי בבקשה למה את מה שכן בידיים שלנו אנחנו מתעקשים לדחות מעל פנינו, ורק לכעוס, להתריס, להאשים? האם זו לא התחמקות מהאחריות שלנו? __________________________ אינני יכול לסיים מבלי שאתייחס בקצרה לכמה משפטים שהובלעו תוך כדי מכתבך אך קוממו אותי מאוד: "נמאס לי, שבשר וחלב אסור, ורצח מותר". האומנם? על עשרת הדיברות שמעת? "לא תרצח" אומר לך משהו? עוד כשאנשים בעולם אכלו זה את זה והקריבו את ילדיהם למולך זה או אחר, דיברה היהדות על קדושת החיים ועל "צלם אלוקים" שבאדם. אם בכל זאת יש אנשים שרוצחים – על מי בדיוק השאלה – על התורה שאסרה זאת מכל וכל או על מי שנסחף אחר גחמותיו וטירופו ובחוצפתו עוד מתיימר לעשות זאת בשם הדת ואלוקים? כתבת עוד: "נמאס לי, שהדת הלכה להיות נחלתם של פנאטים קיצוניים, ולשפיות אין עוד מקום בה" – קשה להתייחס לסיסמאות כאלו מבלי שאת טורחת לבסס או להוכיח דבר, בפרט שאני תוהה עד כמה את יודעת על הדת באמת ועד כמה ההיכרות הזו עמוקה ורצינית? (ואני מתנצל מראש שאני אומר זאת, אך לטעמי שיעורי התנ"ך בבית הספר התיכון או מה שקראת בעיתונים על הפוליטיקאים החרדים אינם מהווים היכרות מספקת עם תורת ישראל...), בפרט שכבר כתבת בעצמך: "אני לא מבינה, איך זה שכל כך הרבה מאמינים בך. ולא רק הפנאטים, אלא גם אנשים אינטליגנטים וחושבים. אולי יש להם תשובות". אולי. אולי העובדה שכה רבים מגדולי ההוגים ואנשי הרוח, המוחות המבריקים ביותר של המין האנושי לכל אורך ההיסטוריה, יהודים וגויים, היו אנשים מאמינים צריכה לגרום לפחות לסדק קל במעטה הביטחון שמנסים לעטוף בו את עצמם כמה אנשים שמתעקשים לקרוא לעצמם אתיאיסטים. אולי יש תשובות, אולי יש אמת, אולי... אולי... אולי. אבל מי שרק יאשים, יתריס, יתנשא ולא יהיה פתוח להקשיב – לעולם לא ידע באמת. _________________________ לסיום, רציתי להתייחס לשאלה שהזכרת במכתבך – מדוע אנשים נענשים אם חטאו הרי הייתה להם בחירה חופשית לעשות זאת?! השאלה הזו נובעת מבלבול פשוט בהבנת המושג בחירה חופשית. אומר זאת במשפט אחד: בחירה חופשית משמעה הוא היכולת לבחור ברע, אבל לא הלגיטימציה לעשות זאת! זה הכול. אלוקים שם את האדם בעולם הזה ונתן לו מתנה גדולה שלא נתן לכל ממלכת החי – הבחירה החופשית. הוא העמיד אותו בפני שתי ברירות ונתן לו את היכולת לבחור ביניהן, כלשון התורה - "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה". אם יבחר בטוב, ילך בדרך היושר והצדק, יהיה אדם מוסרי וטהור – יאזין לקול ה' הקורא אליו מתוך התורה ומתוך נפשו שלו "ובחרת בחיים" – יזכה לחיים ולטוב, ויוכל להפוך את העולם הזה למקום אחר, לגן עדן עלי אדמות. אך אם יפנה עורף לאלוקים, יבחר ברע, וילך אחרי הצדדים הנמוכים והגסים שבמציאות – יאבד בזה את הזכות לקיומו ובמו ידיו הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב. זה בדיוק מה שקרה לסדום ולדור המבול שהזכרת בתחילת דברייך. ואלוקים (אותו אלוקים שאת מתעקשת לומר שאת לא מאמינה בו, אך משום מה את גם מתעקשת לכתוב לו מכתבים...) קורא לאדם, 'מתחנן' בפניו, כביכול – "בני היקר, אני אוהב אותך. כל מה שבראתי לא בראתי אלא למענך ולטובתך. אל תהרוס ותשחית את עצמך ואת העולם". והקריאה הזו מהדהדת בחלל העולם. האם האדם ייענה לה? ______________________________ [מרכז-] לא הבנתי כל כך את משפטך האחרון, אך אני מנחש שמאחורי מכתבך – הגדוש בשאלות 'פילוסופיות' כבידות משקל, מסתתר גם איזשהו סיפור אישי (כואב?) שמשפיע על העמדה ממנה את שואלת. האם תרצי לשתף אותי בעניין? אם תסכימי לספר אשמח לשמוע. בכל אופן את מוזמנת להמשיך, לשאול ולברר, ואני מצידי אשמח להקשיב ולנסות לענות. חיים טובים ושיהיה לך רק שמחה, שלווה ואושר יוני, חברים מקשיבים [-מרכז]