באלוהים אנו בוטחים? על הדולר!!!

נר שמיני של חנוכה. אבא אוחז בידו את השמש ומדליק בזה אחר זה את כל שמונת הנרות לקול שירת מעוז צור של בני המשפחה. אימא מגיעה מן המטבח ובידה קערה מלאה בסופגניות ריחניות ומעוררות תיאבון. לפתע נשמעת דפיקה בדלת. בפתח עומדים הדוד והדודה מניו יורק שהגיעו לביקור בארץ. "היי, גייז", אומר הדוד, "החלטנו לקפוץ לביקור". "ברוכים הבאים לארץ הקודש" אומר אבא, ולוחץ בחמימות את ידו של הדוד. "בואו תכנסו", מזמינה אימא, ומגישה לדוד סופגניה ריחנית. הדוד ג'פרי ואשתו ברברה התיישבו על הספות בסלון, והתכבדו מן השתייה ומן הכיבוד. כל הילדים התגודדו סביבם נרגשים, והקשיבו בעיניים פעורות לרווחה לסיפוריו המרתקים של הדוד על החיים המופלאים שם מעבר לים, באמריקה, 'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות'. בתום הביקור שלף הדוד את ארנקו השמן מכיסו, וחילק לילדים דמי חנוכה. כל ילד קיבל למזכרת כמה דולרים אמריקאים. הזאטוטים התרגשו מאד למראה הכסף הזר שאותיות אנגליות ודמויות ראשי האומה האמריקנית התנוססו עליהם, וכבר החלו לתכנן מה יעשו עם הכסף. אך אותי עניין דווקא המשפט הקצר שכתוב על כל שטר של דולר: 'In God we trust'. "תגיד, דוד ג'פרי, מה כוונת המילים האלו?", שאלתי לפשר המשפט. הדוד מיהר להסביר לי בשמחה:"אצלנו באמריקה האמונה באלוהים היא דבר חשוב. לא מתנכרים ומתנגדים לכל דבר שקשור לדת, כמו אצלכם בארץ" אמר, ולא הסתיר את צליל הביקורת שהשתמע מקולו. "אנחנו מצהירים מעל כל דולר: 'באלוהים אנו בוטחים'!", סיים את דבריו כשארשת של חשיבות עצמית נסוכה על פניו, ונגס עוד נגיסה מן הסופגניה המונחת לפניו. אודי, אחי הצעיר שתמיד אוהב להתלוצץ, פנה אל הדוד ואמר לו: "דוד ג'פרי, אני חושב שאתה טועה. יש כאן טעות דפוס. פשוט הושמטה כאן אות. היה צריך להיות כתוב: "In GOLD we trust" (Gold = זהב), הרי זה כל מה שמעניין אתכם שם באמריקה, זהב וכסף, לא?". "מצחיק מאד...", אמר הדוד, ועטה על פניו פרצוף נעלב. "לא נכון, אודי", אמרה הדודה ברברה, "אצלנו יש כבוד רב וזיקה לדת. ידעתם, למשל, שכל ישיבה של הסנט (=בית הנבחרים בארה"ב) נפתחת בקריאה של פרק מספר תהילים? חבל שאצלכם בכנסת לא נוהגים ככה...". אודי שכנראה לא פגה ממנו רוח הליצנות (סופגניות תמיד עושות לו מצב רוח טוב...) לא התרשם מדברי הדודה והמשיך להתעקש: "או שאולי הכוונה במשפט הזה אחרת. כשכתוב 'In God we trust ' הכוונה היא לכסף בעצמו, זהו 'God' , האלוהים שבו אתם בוטחים – הכסף!", סיים אודי בנימת ניצחון ונפנף בידו בשטר של דולר. "טוב, אודי", קטע אותו אבא, "מספיק בדיחות לערב אחד. לא נעכב את הדוד והדודה. הם כבר צריכים ללכת". בלילה, לאחר שהדודים מאמריקה כבר הלכו לבית המלון שלהם, והילדים הקטנים כבר נמו את שנתם, ישבנו אנחנו, האחים הגדולים, יחד עם אבא ואימא והחלפנו חוויות מהביקור המשפחתי החביב. אחותי, נעה, נראתה מוטרדת. "אני באמת לא מבינה", אמרה, "איך זה שאצלם באמריקה, אצל הגויים האלו, מוזכר שם ה' בלי בושה, ואילו אצלנו במדינת היהודים, עם כל המסורת המפוארת שלנו – כל כך נמנעים מלהזכיר כל דבר שקשור לתורה. ואפילו מדברים על כך שצריך להפריד את הדת מן המדינה?! ". "זה נכון, נעה", אמרה אימא, "שכאן מדברים לפעמים על הפרדת הדת מן המדינה, אבל שם, באמריקה, זה לא רק דיבורים, זו המציאות ממש! שם הדת כבר מופרדת מן המדינה, אין שם שום 'חוק דתי'. אם אתה מאמין באלוהים ורוצה לחיות בדרך בה הוא ציווה אותך, זה עניין פרטי שלך. אין שום סממן ציבורי לדת ולאמונה באלוהים. דווקא כאן, בארץ ישראל, יש ביטוי ציבורי לאמונה באלוהים, בכל מיני חוקים ציבוריים". "במה למשל?", שאלתי. "למשל בזה שיש חובה של שביתה וסגירת בתי העסק ומשרדי הממשלה ביום השבת, אין תחבורה ציבורית, כל מערכת הנישואים והגירושין נעשית על פי ההלכה היהודית, אסור למכור חמץ בפסח, ויש עוד הרבה דוגמאות". "באמת?", אמרה נעה, "אז יוצא שבעצם דווקא אצלנו האמונה תופסת מקום יותר חשוב במדינה מאשר באמריקה". "נכון מאד", אמר אבא והוסיף "אבל גם לולא החוקים של המדינה, אין ספק שבעם ישראל עצמו האמונה והזיקה למסורת חזקה מאד, והיא חלק מרכזי בחיים. אחוזים גדולים מאד בעם ישראל, ניתן לומר אפילו שמדובר ברוב המוחלט של העם, חוגגים את ליל הסדר, צמים ביום כיפור ומציינים את השבת ואת חגי ישראל בצורה כלשהיא". יש גם רבים שמקפידים על כשרות במידה זו או אחרת, שמים מזוזה בפתח ביתם ופונים לה' בתפילה לפעמים", הוסיפה אימא, "יש לי אפילו חברה, שלמרות שהיא חילונית ואנטי דתית מוצהרת, כשהבן שלה הכיר איזו תיירת גויה מנורווגיה, ורק העלה בדעתו להתחתן איתה, היא כמעט רצתה "להרוג" אותו. היא לא הסכימה בשום אופן שהבן שלה יתחתן עם אישה מעם אחר. אני זוכרת ששאלתי אותה אז, 'אם את לא מאמינה באלוהים ובכך שהוא בחר בנו להיות לו לעם סגולה, אז מה זה משנה בעצם, הרי 'כל בני האדם שווים', לא?' ". "ואני קראתי פעם באיזה עיתון", אמר אודי, שרוח הבדיחות כבר סרה ממנו, "ש- 97% מעם ישראל עושים ברית מילה לילד שלהם. זה ממש מדהים איך מנהג כזה שאין לו איזה הסבר הגיוני ממשיך להתקיים בהיקף כזה, למרות הקושי הגדול שבדבר". "באמת מרשים", אמרתי, "זה אומר, בעצם, שחוץ מקומץ של כמה אנטי-דתיים קיצוניים – כמעט כל עם ישראל רוצה שאפילו על הגוף שלו יהיה סימן לנצח על הברית שנכרתה בין הקב"ה לאברהם אבינו". "כל זה נשמע מאד יפה", אמרה נעה, שעדיין סירבה להצטרף להתלהבות שלנו,"אבל אם זה כך איך תסבירו את זה שדווקא באמריקה על כל דולר כתוב 'באלוהים אנו בוטחים' ולא מתביישים לדבר על אלוהים, ודווקא אצלנו יש לפעמים התנגדות לכל מיני דברים דתיים". אימא שקעה לרגע בהרהורים, ואז אמרה "יכול להיות שהדבר הזה נובע דווקא מדבר טוב שקיים בעם ישראל". "איזה דבר טוב יכול להיות בזה?", שאל אודי. "אני אסביר", אמר אבא. "יש בזה איזו מידה גדולה של יושר ואמת. למרות שדווקא אצל היהודים הקשר לאלוהים הוא דבר מרכזי ומשמעותי ביותר, כמו שראינו בכל הדוגמאות שהזכרנו, כל עוד היהודי לא חי את חייו באמת ומזדהה בכל מהלכי חייו לעומק עם אלוהים, הוא לא יעמוד ויכריז על כך בקול. יש בהכרזה כזו של:'באלוהים אנו בוטחים' מין יומרה כזו, שכל עוד יהודי לא חש באמת שהוא מקיים אותה, הוא לא יתהדר בה לשווא. נכון שכך כתוב על כל דולר אמריקאי, אבל, בינינו, האם זו המציאות? האם כל חייהם מודרכים על ידי אלוהים? האם הם נשענים ובוטחים בו באמת בכל ליבם בכל צעד שהם עושים, או שזו בסך הכל התהדרות חיצונית, מין קישוט יפה כזה בלי כיסוי אמיתי, ובאמת הם בוטחים בעיקר בכסף, בנפט, בנשק ויותר מכל בעצמם?". "אולי הדבר הזה אפילו רמוז בשם שלנו", אמרה אימא. "אנחנו קרויים 'ישראל', שם המורכב מהמילים 'ישר-אל'. יש בנו איזו ישרות וכנות אמיתית ביחס לאלוהים. אנו מאמינים בו ורוצים להתקרב אליו, אך כל עוד לא נחוש שחיינו באמת מבטאים את הקשר שלנו איתו בצורה מלאה, לא נתהדר בזה סתם, ונפזר הכרזות סתמיות כצ'קים בלי כיסוי. אצל הנוצרים, למשל, מסוגל בן אדם לעשות את כל החטאים והעוולות שבעולם, ואחר כך ללכת אל הכומר לכנסייה ולהתוודות (ואולי גם להוסיף איזו תרומה נדיבה לכנסייה...), וראה זה פלא – הכל נמחל לו. אך יהודי לא מסוגל לעשות שקר בנפשו. כל עוד הוא לא עשה תשובה באמת, והתחולל בו שינוי פנימי, הוא לא יתיימר לקרוא לעצמו צדיק וטהור. האמונה והיחס לאלוהים בשביל היהודי זה לא סתם 'קישוט' חיצוני, כמו אצל הגויים, אצלנו זה חלק מהחיים". "זה נשמע מעניין מאד", אמר אודי, וחיוך שובב נתלה בזוית פיו "תגיד, אבא, מתי יבואו שוב הדודים לביקור? נראה לי שיש לי עוד כמה דברים לומר לדוד על: 'In God we trust'...