התנכרות יוסף לאחיו ומשמעותה...

התנכרותו של יוסף הצדיק לאחיו בפגישתו הראשונה איתם לאחר שנים רבות לא הייתה בגלל נקמנות צרת אופקים. אלא, התנכרות זו הייתה גורם מזרז לחשבון נפש נוקב.

"וירא יוסף את אחיו... ויתנכר אליהם..."

סיפורי התורה, בין אם

הם כתובים ממש בתורה ובין אם הם משוכתבים על ידי חכמינו ז"ל בתלמודים, במדרשים ובשאר ספרות הקודש, אין הם סיפורים ארכאיים, ישנים ועתיקים "שאבד עליהם הכלח". אדרבא!, מלבד היותם כר נרחב ופורה של סיפורים היסטוריים המספקים לקורא וללומד ידע ואינפורמציה על העבר והתקופה הקדומה, הם משמשים, בעיקר, כדברי לימוד ומוסר, מידות טובות ואורחות חיים אמיתיים ושלמים.

תורתנו הקדושה, היא - תורת חיים, בבחינת: "וחי בהם, ולא שימות בהם" ומשמשת "מקור לא אכזב" ללימודי לקח תורניים-רוחניים-חינוכיים-ערכיים, כמו גם, להסקת מסקנות יישומיות בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל אתר ובכל זמן: בעבר, בהווה ובעתיד.
"אין אומתנו אומה, אלא – בתורותיה"
(הרס"ג, "אמונות ודעות", פרק ג')

ובמה דברים אמורים? – בפרשת השבוע, פרשת "מקץ" הכוללת 146 פסוקים, פרק מ"ב מתאר בעיקר את מפגשם הראשוני והקשה של עשרת אחי יוסף (שירדו למצריים "לשבור אוכל") עם יוסף (ה"אח האבוד" שלהם למשך 22 שנים) ואשר משמש כ"משנה למלך מצריים". ויתרה מכך, יוסף הוא "השליט על כל מצריים", הוא "המשביר לכל עם הארץ", יוסף האיש החזק והכל יכול באימפריה המצרית, כעדותה של התורה: "וכל הארץ באו מצריימה לשבור אל יוסף"

מפגשם הראשון של האחים עם יוסף "עולה על שרטון". בפגישה זו יוסף מנהג ומתייחס אל אחיו בצורה קשה ביותר. יוסף דאג מראש שלא ייכנסו אנשים למצריים אלא "עד שיכתבו שמם, שם אביהם ושם זקינם". בערב, כשהוגשו בפניו רשימות כל הנכנסים לארץ מצריים, יוסף מזהה בתוכם את שמות אחיו וכניסתם למצריים. מיד, הוא מזמן אותם לארמון ב"צו מלכותי" כדי לבדוק מה מעשיהם. "וירא יוסף את אחיו, ויתנכר אליהם, וידבר איתם קשות". אחיו – הם עדיין בחזקת אחים. ויתנכר אליהם – "נעשה להם כנוכרי" (=כזר). וידבר איתם קשות – יוסף מאשים את אחיו בדברים ובמעשים שמעולם לא עשו וביצעו.

ומה עשה? – על פי הכתוב במדרש: יוסף "נטל את הגביע. הקיש בו ואמר להם: מרגלים אתם!". יוסף האשים את אחיו בריגול כנגד האומה המצרית. האשמה שתוצאתה היחידה – מוות! ולא עוד, אלא, שיוסף אינו נענה להפצרותיהם, תחנוניהם והסברם ואוסף אותם "אל משמר (=בית כלא) שלושת ימים". מאוחר יותר, האחים שולחו ליעקב אביהם ומשפחותיהם אשר בכנען, עם אוכל וכסף (?) כשאחד מן האחים, שמעון, נשאר ב"מעצר בית" במצריים ומשמש כ"בן ערובה" עד לחזרתם למצריים עם אחיהם הקטון, בנימין. וזאת, כדי לאמת ולאשש את טענתם הנגדית: "אין ולא היינו מרגלים, מעולם"!.

כל עת שהותם במצריים, חזרתם בדרך לארץ כנען והגעתם ליעקב אביהם מלווה "בזעזוע" קשה מהתנהגותו ומיחסו של ה"שליט המצרי" אליהם. זעזוע זה משפיע רבות גם על יעקב אביהם, אשר ממילא כבר יושב בביתו מיוסר וכואב מכל הצרות הרבות שפקדו אותו במשך ימי חייו (ועיינו עוד ובהרחבה במדרשים השונים המופעים בבראשית רבה, במדרש תנחומא, במדרש הגדול ועוד).

מדוע יוסף עושה זאת? האם, ח"ו, יצר הנקמנות על כי אחיו "שנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" ואף מכרהו לעבד כ"כלי שאין חפץ בו" מדריך אותו ליחס ולהתנהגות קשה אל אחיו, בשר מבשרו? "האם זה הרגע לקטנוניות ולשילום חשבונות"? (הרב ש. אביכזר הי"ו, "רעיונות במקרא"). זאת, ועוד: "ויש לתמוה, אחר שעמד יוסף במצריים ימים רבים, והיה שר גדול, פקיד ונגיד... איך לא שלח כתב אחד לאביו, להודיעו ולנחמו..."?! (הרמב"ן על אתר). שאלות רבות כאלה ואחרות עולות מקריאת הפרשה ומעוררות תמיהה עצומה ליחסו של יוסף לאחיו (ולאביו).

אלא, בודאי, שחס לנו מלחשוב רעות על "יוסף הצדיק". ליוסף ש"לא נחשד על (ה)עבירה" (ע"ז, דף ג.) ואשר זכה ש"רוח הקודש שרתה עליו, מנעוריו ועד יום מותו, והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה" (פדר"א ל"ט) הייתה מטרה ומגמה מכוונת בכל מערכת יחסיו עם האחים ואביו יעקב. יוסף ידע והכיר את גודל חטאם של האחים כלפיו – באופן ישיר וכלפי האבא – באופן עקיף. חטא שעליו אין מחילה וסליחה מן השמיים. יוסף מעדיף לשמש כ"שבט" המעניש את האחים עוד בחייהם ולא ע"י הבורא יתברך שמו. ("מידה כנגד מידה": הם חשדו בו והוא "חושד" בהם. הם זרקוהו לבור והוא "זורק אותם לבור". הם מכרוהו כעבד והוא גורם להם לאמר "הננו עבדים לאדוני". הם לא נענו להפצרותיו ולתחינותיו והוא לא נענה להפצרותיהם ולתחינותיהם)

ויתרה מכך. באמצעות ודרך התנהגותו של יוסף לאחים ובעצם יחסו הקשה אליהם, יוסף מעורר את אחיו לחשבון נפש נוקב על התנהגותם בעבר. חשבון נפש המוביל אותם ל"פשפוש במעשיהם", צידוק הדין עליהם ("על כן, באה אלינו הצרה הזאת... ויען ראובן ויאמר: ... וגם דמו הנה נדרש"), הכרה במעשיהם הלא נאותים, צער וחרטה על מה שנעשה בעבר ("אבל, אשמים אנחנו על אחינו"), כמו גם, רצון לתקן ולשפר את המעשים בעתיד על ידי הדגשת האחווה והערבות ההדדית ביניהם ("ויאמרו: שנים עשר... אחים אנחנו, בני איש אחד... ויאמר ראובן: את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך... ויאמר יהודה: אנכי אערבנו, מידי תבקשנו! אם לא הביאותיו אליך... וחטאתי לך כל הימים... ויאמר יהודה:... האלוהים, מצא את עוון עבדיך. הננו עבדים לאדוני... כי עבדך ערב את הנער... ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו... פו אראה ברע אשר ימצא את אבי). ורק כאשר יוסף משוכנע שכל מה שעשה היה דבר נחוץ וכדאי, או אז, התוודע אל אחיו והזמינם להתגורר עימו במצריים כאחים אוהבים, ו"כאילו לא היה נתק ביניהם במשך שנים ארוכות" (הרמ"ג).

העולה מפרשתנו, שאין להסתכל על המציאות החיצונית כפי שהיא. מבט מעמיק, פנימי ואמוני שופך אור חדש והבנה נוספת על כל שמתרחש ומחזק את הרצון ללמוד וליישם את הדברים בצורה נכונה ואמיתית בחייו של היהודי, בכל מקום ואתר ובכל זמן נתון. בבחינת: "מעשי אבות (ואמהות) סימן לבנים (ולבנות)".

מי ייתן, וכולנו נזכה בשנה זו, בחג החנוכה, שהוא חג ניסים ואורים: לאורו של משיח ולאורה העצום של מנורת בית מקדשנו, כמו כן, מי ייתן שנזכה להגיע למדרגתו של אדם האומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" מתוך שמחה, אחדות, שלווה ונחת. ובמיוחד, מתוך "פשפוש במעשינו", צער וחרטה על העבר, קבלה טובה ורצון לתיקון המעשים והמידות בעתיד. שהרי רמז נוסף מפרשת השבוע, פרשת "מקץ" (אשר תמיד ולעולם תחול בימי החנוכה), הוא: חנוכה =חשבון נפש וכך הדבר".