שימוש במידע שהושג בניסויים שעשו הנאצים בבני אדם

שימוש במידע שהושג בניסויים שעשו הנאצים בבני אדם – מבחינה הלכתית ומוסרית

רקע

יש מידע שמשתמשים בו כיום שמבוסס על ניסויים שנעשו בבני אדם. המפורסם
בזה הוא הד"ר יוזף מנגלה ימ"ש, אך גם אחרים עשו זאת. כיום משתמשים בטכניון
בחיפה באטלס אנטומי שצוייר על סמך ניסויים שבצעו נאצים במאות גופות. הרופא
הנאצי חתם בצלב קרס בתוך שמו... הדבר המחריד הוא שמי שדחף לביצועם של הניסויים
הללו היה דווקא רופא בשם ארנסט רוברט גרוויץ', שיזם את הרעיון ודחף את הנאצים
לקיום העניין, ומחלקה מיוחדת הוקמה לעניין. יש תיעוד על 70 ניסויים רפואיים
שבוצעו ביותר מ-7000 בני אדם (אך יש להניח שבפועל היו יותר מזה, שלא תועדו).

הנאצים עסקו בארבעה סוגים של ניסויים רפואיים.

א. עבור טייסים. ניסו לבדוק עד איזה גובה יוכלו טייסים לעלות בלי חמצן.
מדען בשם רוף הכניס במחנה דכאו 200 יהודים לחדר ודילל את החמצן, כמו שיש בגובה
של 21 ק"מ. התוצאה הייתה ש- 70-80 מהם נפטרו במהלך הניסויי והשאר סבלו ייסורים
גדולים. עד היום משתמשים בנתון הזה. עוד נושא: כמה זמן טייס שהופל למים יוכל
לשרוד עד שיבואו להצילו. מדענים בשם הולצלונר, פינקה וראשר הכניסו 300 יהודים
למי קרח למשך שעה וחצי בחודש ינואר כשיש מינוס 6 מעלות כדי לבדוק הישרדות של
טייסים שמטוסם הופל לים. כ-90 מהאסירים נפטרו. הפסיקו את הניסוי בגלל שהצרחות
של הנחקרים הפריעו לקלגסים לישון... עד היום משתמשים בתוצאות הללו (למשל:
במינוס מעלה הטייס ישרוד שעה וחצי, מינוס 4 מעלות - רבע שעה וכן הלאה).

ב. התמודדות עם זיהומים. שלט שהיה תלוי במחנות קבע - "כינה אחת - המוות
שלך". הקפידו שם מאוד על הניקיון. לקחו 75 אסירות, פצעו אותן והכניסו לפצע
מוגלה של חברותיהן. חוקר בשם גבהרט בחן חומר בשם סולפניל-אמיד, ובחן כמה צריך
להכניס אותו כדי שהזיהום לא ייגרום להרג. חלקן מתו עד שהתברר המינון הנכון
ואחרות נשארו נכות לכל חייהן! לבטנן של מאות נשים הוזרק טיפוס הביצות כדי לראות
תוך כמה זמן זה הורג בן אדם. חוקר מבווכוולד הדביק אלפים בטיפוס כדי לבדוק את
ההשפעות של המחלה.

ג. הניסויים האידיאולוגיים. יוזף מנגלה התמחה בניסויים על תאומים כדי
לגלות כיצד לעשות שייולדו עוד גרמנים ופחות יהודים (בעולם העתיק אישה שילדה
תאומים היו הורגים אותה ואת ילדיה כי חשבו שהרתה לשדים... במקורות ישראל,
להבדיל, ידוע עניין התאומים ודנים בעניינים הלכתיים הקשורים לזה -למשל לגבי
תאומים שאחד שנולד בכט' אדר א' והשני בא' אדר ב' והבר מצווה בשנה רגילה. כיוון
שהולכים לפי התאריך, יוצא שזה שנולד שני יקדם לראשון, אך לירושה זה הפוך -
שהראשון הוא הבכור). לא היו אצל מנגלה הישגים גדולים כי המחקר הגנטי לא היה
מפותח (ביצית התגלתה למשל רק לפני 120 שנה). מנגלה הרג 180 זוגות תאומים, כדי
לערוך בהם בדיקות פתולוגיות. חוקר בשם הייאר רצה להוכיח שהשלד של גוף יהודי
שונה מגוף של גוי. הוא שבר עצמות של 115 אנשים חיים, וקילף מהם את העור באופן
ברוטאלי. המחקר הוזמן ע"י אוניברסיטה שטרסבורג וכנראה שעד היום הם מחזיקים
עצמות אדם במעבדות שלהם.

ד. עיקור וסירוס. המטרה של הניסויים האלו הייתה לבחון כיצד אפשר להמעיט
את הגזע היהודי. הורסט שומאן עיקר וסירס על ידי חשיפה לקרני רנטגן. משם יודעים
עד היום מה הקרינה ברמה המזיקה האסורה (מה שכתוב היום בכניסה לחדר רנטגן לקוח
משם). 1200 אסירות קיבלו רעלים לרחם כדי לראות כמה גורם נזק בלתי הפיך, ומשם
לומדים איזה נזק לא ניתן לתיקון בעניין הזה.

שאלות

הדברים הללו יוצרים שאלות שונות, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מוסרית. ניתן
לתמצת אותן לשלוש שאלות שונות:

א. האם יש בעיה להשתמש בידע שהושג על ידי ניסויים בבני אדם?

ב. האם הנאה מידע נחשבת 'הנאה' מבחינה הלכתית? האם יש דבר כזה- "ידע מלוכלך"?

ג. גם אם נניח שזה מותר - האם ראוי שלא להשתמש בזה מבחינה מוסרית?



הנאה מגזל ומן המת

הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה, פרק ה') פוסק "אסור ליהנות בדבר הגזול, אפילו לאחר
ייאוש...כיצד...גזל דקלים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו. וכן כל כיוצא בו...".
אומנם מצינו שלצורך רפואה הותרו דברים האסורים בדרך כלל כמו במעשה המובא במסכת
ע"ז כח,א על ר' יוחנן ששיקר לאותה מטרוניתא כדי לחלץ ממנה את הסוד לרפואת
השיניים. אך כאשר מדובר באחת מן העבירות החמורות (עבודה זרה, גילוי עריות
ושפיכות דמים) מצינו שאפילו אם האדם ימות אין לו לעבור עליהן בשום מצב (פסחים
כה,א, רמב"ם יסודי התורה ה,ו).

אומנם במקרה שלנו הדברים מורכבים יותר כי לא מדובר על הריגה כעת אלא על הנאה
מדבר שיוצר או הושג על ידי הריגה. לגבי זה מצינו התייחסות בדברי רמב"ם (הלכות
אבל, יד, כא והל' סנהדרין טו,ט) שכתב: "המת אסור בהנאה כולו...וכן ארונו בכל
תכריכיו אסורים בהנאה. וכן האבן שנסקל בה והסייף שנהרג בו הנהרג, והסודרין
שחונקין בהן וכו'". ומצינו בשו"ת קול מבשר של הרב משולם ראטה שנשאל לגבי שימוש
בחבל שהשתמשו בו לתליית יהודים. במרתף השואה שבהר ציון נהגו לערוך בכל עשרה
בטבת טקס הנצחה לקדושי השואה, ושם כדי לעורר את הלבבות היה החזן מתעטף למותניו
בחבל הזה. הרב ראטה פסק לאסור את הדבר הזה ואמר (בחלק א' סימן נח) שככל דבר
ששייך למת יש לקבור אותו והוא אסור בהנאה.

(הערה: ההיתר להשתיל אברים של מת בחולים למרות כל האמור לעיל נובע מהשוני בכל
שכאשר מדובר בחולה ממשי שעומד לפנינו וזקוק לאברים כדי להמשיך לחיות, יש שניתן
להקל בזה על פי הנודע ביהודה. אך הדברים ארוכים ואין כאן המקום לעסוק בזה. אך
לצורך לימוד סתם או לאגור אברים לעת הצורך אסור לקחת מן המת. כלל לא פשוט ללמוד
רפואה על מתים. זה אסור למרבית הפוסקים. העושים זאת מסתמכים על מיעוט דעות
שמקלות).

הנאה "רוחנית"

אך יש לדון שכל האמור לעיל מדבר על הנאה פיזית מדבר של מת, אך מה באשר להנאה
"רוחנית" – למשל לימוד מאטלס שתוכנו מבוסס על מחקרים שנעשו בבני אדם? אולי מה
שנאסרה הנאה ממת היא רק הנאה גשמית כמו שימוש בחפץ שלו?

ניתן להביא שתי הוכחות לכך שדין הנאה פיזית כהנאה רוחנית -

א. בגמרא קידושין סג,א נאמר: "תניא:...שחוק לפני, רקוד לפני ואקדש לך, שמין: אם
יש בו שווה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת". רואה שהנאה רוחנית כמו צפייה
בריקוד מתורגמת לשווי כלכלי.

ב. הפרי חדש (או"ח, סי' תסז ס"ט) נשאל לגבי סופר אומן שכתב על גרעין של חיטה
לתות את הפסוק "ארץ חיטה ושעורה" ועוד דברים בצורה מיניאטורית אומנותית. כשהגיע
הפסח הוא הפקיר את החיטה בדעת לזכות בה לאחר הפסח, למטרה של להנות מראייתה.
הפרי חדש פסק לאסור למרות שלא דובר שם על הנאה פיזית אלא על הנאה רוחנית ובכל
זאת כיוון שמדובר באיסור הנאה לא הותר אף דבר שכזה.

בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב' סימן תקנח) מתייחס למה שפסק בשו"ת לחם הפנים ליהודי
שקנה סכין מגוי שהיה רגיל לרצוח בזה יהודים, והיהודי הפך אותו לסכין לשחיטה.
האם מותר לאכול מהבשר שנשחט בזה? בלחם הפנים דן בזה מצד דיני טומאה וטהרה, אך
היעב"ץ קובל עליו: מה אתה דן בעניני טומאה וטהרה – הרי אסור כלל להשתמש בזה כי
הרגו בזה יהודים!

ייתכן שמקומו הוא מדברי ר' יהודה החסיד (חי לפני כ-700 שנה) שפסק ביחס לסכין
שנמצא בקב של הרוגים שמתו על קידוש השם ואמר החכם שבמקום שנמצא שם יניחו אותו,
לא ייעשו בו מלאכה ולא ייהנו בו.

אומנם בשו"ת הר צבי מצינו דעה שונה שפסק שם (ביו"ד סי' רע"ח) לרופא ירא
שמים ששאל האם מותר לו להתלמד ולהחכים עלע יד הסתכלות באברים באברי המת שנותחו,
והשיב שזה רק גרם הנאה ומותר כיוון שלא נהנה מגוף האיסור.

בשו"ת נודע ביהודה מסייג את ההיתר הלזה רק למצב בו יש חולה לפנינו ויש ספק סכנת
נפשות אך אין להתיר הנאה מן המת לצורך לימוד חוכמה או להכין למקרה שמא יזדמן
לנו חולה.

סיכום

למסקנה נראה יותר שהן מצד הלכה והן מבחינה מוסרית אין להשתמש בידע שהושג על ידי
ניסויים בבני אדם ושיהודים נרצחו בגללו.

__________________________________

[הדברים הללו מבוססים על שיעור שמסר הרב שפרן במכון "מרחבים". כאן הובא רק תמצית חלקית מתוך כל הנאמר בשיעור. סוכם על ידי יוני לביא].