במערכה נגד המוחצנות, שבה נשוב ונלחם גם השנה בפרוס עלינו ימי החנוכה, נוכל לנצח רק על ידי הגברת מודעות – אישית וסביבתית – לפן הפנימי שלנו ושל המציאות. אך למאבק זה נצרכים אף כלים, "לבושים". עלינו לבדוק כי הסוד הנשי שלנו אכן מוסתר כדבעי, על פי הקריטריונים ההלכתיים. לבדוק שחומות מגדלנו, גדרות ההפרדה, אינן פרוצות.

color=#4b0082>צניעות ו"לבושים"
לשמע השאלה: "האם את צנועה"? לרבות מאתנו מן הסתם, עוברת בראש השאלה: "מה אני לובשת היום"? ואולם, אם נתבונן בכך נווכח, שדווקא מושא השאלה האחרונה אינו צנוע, או יותר נכון – מוצנע.
מה פירוש המלה "צנוע"? מוסתר, מכוסה. והלבוש הלא הוא ה"מכסה" בכבודו ובעצמו! נמצא, כי שאיפת ה"צניעות" היא ליצור מציאות פנימית יותר. (וראה בהרחבה בנתיב הצניעות למהר"ל. וכדוגמא לכך, שכרה של קמחית, שלא ראו קורות ביתה את קלעי שערה, היה שזכתה לשבעה בנים ששמשו בכהונה גדולה ונכנסו לפני ולפנים...), אלא שמציאות זו ניתנת למימוש רק על ידי אמצעים חיצוניים, קרי ה"בגדים".
הצניעות, אם כן, היא תוצר של יחס נכון בין החוץ והפנים. ההבנה השגרתית על יחס זה היא, שה"קליפה" מגינה על הפרי. הצנעת הגוף, לפי זה, שומרת על ייחודיותו, ומגינה עליו מפני מגע זר. אך לפי מה שאמרנו, יש ל"חוץ" תפקיד חשוב עוד יותר, והוא – נתינת אפשרות להכרה ב"תוך" הפנימי (כשם שבבלון, לדוגמא, הגומי החיצוני העוטף את האויר, הוא היוצר את מציאות ה"בלון", על אף שברור כי הגומי עצמו איננו הבלון, והא ראיה: בלון שהתפוצץ).
לפי זה, על אף שבתפיסה הראשונה ה"לבוש" מכסה, הוא בעצם גם "מגלה" – מגלה שיש כאן מהות, שבלעדיו לא היה ניתן להשיגה.
ניתן לראות ב"לבוש" אמצעי גילוי גם באופן נוסף. המהות הפנימית איננה ניתנת להשגה בעין גשמי. דווקא צמצום יכולת הראייה הפיזית מוביל לאפשרות לתפוס קצת יותר מן המהות. דוגמא לרעיון זה ניתן לשאול מן ה"שמש", שעין האדם אינה יכולה להביט בה. דווקא חבישת משקפיים כהות, שמסתירות חלק מן האור, מאפשרת לאדם לשאת את עיניו ולהתבונן בגלגל החמה עצמו.
אבי, נ"י, מביא כמשל את התמונות התלת-ממדיות. היכולת לא "להתקע" בתמונה שעל פני השטח, ולטשטש את ראייתה, מאפשרת לראות את התמונה התלת-ממדית, היפה פי-כמה.
זאת ועוד. ללא ה"לבוש" על הגוף, היינו נתקעים בגוף, וחושבים שזו כל המציאות. הסתרה והעלמה פותחים פתח לאדם להכיר בכך שיש מציאות מעבר למה שהוא רואה. התקווה היא, שהאדם ישתמש בהכרה זו על מנת להמשיך את הקו, מן ההכרה בכך שיש גוף מתחת ללבוש, להעמיק בתודעתו לרבדים פנימיים עוד יותר של המציאות, ולהכיר בכך שהגוף עצמו הוא לבוש לנשמה.
יתר על כן, דווקא כאשר מכבים מוזיקה רועשת, הופכים להיות מודעים לקולות נשימתו של האדם, לתקתוק שעון, ציוץ ציפור וכד'. כיבוי הרעש החיצוני-השולט, מאפשר לנו לקלוט צלילים עדינים יותר... הגוף מושך תשומת לב רבה, ואלמלא הסתרתו ניתן להבלע במציאות שכל כולה גופנית. דווקא הסתרתו החלקית מאפשרת למאזין לשמוע את קולותיה העדינים של הנשמה. בזה אולי יובן גם המנהג לכסות את פני הכלה לפני החופה.

מודרניות, תרבות יוון וחנוכה
לאור הדברים הללו, לא פלא מדוע במציאות המודרנית אתגר הצניעות הוא כל כך גדול. זאת, לא רק בגלל המתירנות וכד', אלא בגלל התשתית הרעיונית של התרבות המודרנית. פרסומות התועבה הן בעייתיות, אך גם עצם מציאות הפרסומת היא בעייתית! הכל מוחצן. את הכל ניתן לראות ב"חלון הראווה".
אם נתבונן נראה, כי לא רק תרבות הבילוי מתאפיינת בהחצנה. היומרה המדעית המודרנית היא חשיפת כל סודות המציאות. כלי התקשורת, אף הם מסייעים במגמות הללו – בהפצת האינפורמציה לרבים. כל אחד יכול לדעת מה קורה בכל מקום בעולם, ואפילו "בזמן אמת". הביטוי הערכי של מהלך זה הוא ה'חילון' – אין מציאות מעבר למה שנתפס בחושים או בכלים האמפיריים. לפי זה, המסקנה המתבקשת היא: אתאיזם – אין א-להים! להגדרתו של גיל מנוסי: "המודרניות המיתה בהדרגה את התחושה שסוד עמוק מסתתר מאחרי פרגוד המציאות, והחליפה אותה ברגש חדש, זחוח וציני, שלפיו: מה שרואים זה מה שיש..." (ויקרא את שמם אדם, "צמצום הסוד, סוד הצמצום", עמ' 106 ואילך. מאמרו מהווה השראה לחלקו הראשון של מאמרנו).
המילים "מה שרואים זה מה שיש" עוררו בי אסוסיאציה לדברי אריסטו, שהשקפת עולמו היתה "מה שרואים זה מה שיש".
למעשה, את שרשיה של המודרניות כולה ניתן לראות בתרבות היוונית.
מה היו מרכיביה? תאטראות, הצגות עם מסכות... הכל הצגה, הכל בחוץ. באופן כללי ניתן לומר, שאלילה המרכזי היה ה"גוף", שהוא כאמור המעטפת החיצונית של ה"נשמה".
את תרבות ה"החצנה" לא שמרו היוונים רק לאולימפיאדות, הם ניסו להחדירה גם לבית המדרש. תרגום התורה ליוונית היה ניסיון לרוקן את התורה מתוכנה הפנימי, ולהופכה לחכמה ככל החכמות. וכדברי ה"שפת אמת" (חנוכה): "והלשון כמו לבוש שהתורה מתלבשת בלשון זה ... והיוונים רצו לעשות הטפל עיקר שיתדבקו בני ישראל ח"ו בלבוש הזה ולהשכיחם הפנימיות והקב"ה הצילנו מהם...".
הם ניסו לעשות זאת גם לזמנים – אין קדוש בזמנים, הכל שווה, אין מעלה פנימית יתירה לעת זו או אחרת. וגם בנפשות הם ניסו לעשות זאת – ביטול ה"ברית" מוחק את קדושת ישראל והבדלתם מן העמים. כל אלו באו בהמשך למגמת הדה-לגיטמציה של המציאות שאיננה נראית, "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל" (ב"ר ב, ד). והשקפה זו משתקפת גם בתרבות המודרנית: "הכל בחשבון אחרון שווה ערך, או בלשון מסורתית יותר, דבר אינו קדוש. 'קדושה' פירושה, שמקום, רגע או מאורע מסויימים נבדלים מן השאר, שנסוכה עליהם איזו איכות בלתי רגילה, אלא שלא ניתן לראות איכות זו או למששה" (גיל מנוסי, שם).
ביטול "ברית המילה" נושא בחובו גם את ביטול "קדושת הברית", קרי: פגיעה מוחצת ב"צניעות". את השיא של "פרצו חומות מגדלי", ניתן לראות בגזרה הנוראה של לקיחת הכלה לבית ההגמון. למעשה, ההתקוממות כנגד גזירה זו, שהציתה בתו של מתתיהו כהן גדול, פתחה את מרד החשמונאים ביוונים, שאת הנצחון בו אנו חוגגים בחנוכה.
איך נלחמים בחושך הנוצר בעקבות "סינוור האורות" היווניים-מודרניים? בכמה נרות קטנים. את המוחצנות אנו מתקנים על ידי בניין הפנימיות. את פריצת הצניעות מתקנים ב"נר איש וביתו", וכמאמר רבי יוסי: "מעולם לא קריתי לאשתי אשתי ... אלא לאשתי ביתי" (שבת קיח, ב).
ואולם, אם נתבונן נראה, כי איננו מדליקים נרות חנוכה בתוך הבית. מקומם, כפי שעולה בהלכה, הוא דווקא בפתח "מזוזה מימין, ונר חנוכה משמאל" (שו"ע או"ח סי' תרעא סע' ז) - אי אפשר לבנות פנימיות רק מתוך הרצון לחיות "פנימה" יותר. פנימיות בונים מתוך תיחום וחידוד ההפרדה בין חוץ ופנים (ולפעמים זה אומר גם לסגור את הדלת).
יתר על כן, פסגת המלחמה היא בשימוש באותם כלים "מוחצנים" כאביזרים לפנימיות. נרות חנוכה עניינם "פרסומי דניסא", פרסומת של ניסים. כנגד הניסיון לומר "נס לא היה לנו" – מה שרואים הוא מה שנמצא – אנו נותנים לסוד להתגלות קצת יותר מן הרגיל, והפלא מתגלה אפילו ברחוב הסואן.

אף הן היו באותו הנס
מה כל זה אומר לנו? נשים מחוייבות ב"נר חנוכה", והנימוק ההלכתי לכך הוא ש"אף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א). רש"י מפרש משפט זה בשני אופנים: אף הן היו בסכנה גדולה ונצלו ממנה באותו נס (גזירת הבעילה להגמון), או: על ידי אשה נעשה הנס (מעשה בבתו של מתתיהו). כך או כך, נס חנוכה, בו נטלו הנשים חלק פעיל, היה הצלה מחילול הצניעות. הצניעות היא מיסודות הנשיות – "הקב"ה בראה מן הצלע, ממקום צנוע, כדי שתהיה צנועה" (תנחומא וישב סי' ו). "כל כבודה בת מלך פנימה" – הנשים מביאות לעולם את ההכרה ברובד הפנימי יותר של המציאות. את עולם הסוד.
במערכה נגד המוחצנות, שבה נשוב ונלחם גם השנה בפרוס עלינו ימי החנוכה, נוכל לנצח רק על ידי הגברת מודעות – אישית וסביבתית – לפן הפנימי שלנו ושל המציאות. אך למאבק זה נצרכים אף כלים, "לבושים". עלינו לבדוק כי הסוד הנשי שלנו אכן מוסתר כדבעי, על פי הקריטריונים ההלכתיים. לבדוק שחומות מגדלנו, גדרות ההפרדה, אינן פרוצות.
בהסתרת הגוף יוכלו להתגלות רבדים נפשיים עמוקים יותר. בסגירת פתחי קשרים לא רצויים, ייבנה ויתגלה הקשר היחיד והמיוחד עם בן-זוגנו. וכך גם צניעות ביחסים עם הבעל, תגדיל ותעצים את סוד הקשר.
עיסוק רב מדי ב"לבושים" מסוכן אף הוא. עיסוק יתר בפרטים אלו, עד שיהפוך למחוז המרכזי בחיים – הוא היפך הצניעות. נתינת משקל עודף לכיסויים, יכולה להסית שוב את המודעות להסתפקות ברובד מוחצן ביותר של המציאות. על כן, כאמור, מיקומם של נרות החנוכה הוא בפתח. באיזון העדין בין החוץ והפנים. כיסוי רבדים חיצוניים על ידי לבושים נוספים, על מנת שיתגלה האור הפנימי, ויאיר גם את ה"לבושים" למדרגותיהם.

והצנע לכת עם א-להיך
צניעות אינה מסתכמת במישור הגופני. "והצנע לכת עם ה' א-להיך" הוא ציווי החובק את כל מה שאנו עושות בחיים, ואולי ביתר שאת את מה שאנו עושות "עם ה' א-להינו", בעבודת ה' שלנו.
ההצגות היווניות אינן נשארות רק בתיאטראות, הן חודרות אף לבתי הכנסיות והמדרשות.
לדברי הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"ד), עיסוק בתורה "שלא לשמה" – לא לשם שמים, אלא מתוך אינטרסים חיצוניים (מה יגידו, איך אני נראה, מה אני ארוויח מזה), הוא – כלשונו – "משחק בתיאטרון".
בצד דברי תוכחתו מציע הרב דסלר אף דרך לתיקון: "אחרי חטא אדם הראשון, כשנתערבו הטוב והרע, אי אפשר להשיג דרגת לשמה אלא בהצנע לכת, כדי שלא יתגאה – מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר...". להתרגל לעשות מעשים טובים, להתפלל וללמוד, בלי שאף אחת תראה, תשמע או תדע. אך הרב דסלר ממשיך בדבריו הנוקבים: "אך גם בהצנע לכת, אם מרגיש האדם שעושה בזה דבר גדול, הרי הוא מתגאה בלבו, ועדיין אין זו בחינת לשמה אשר רק בה זוכה לעולם הבא".
האדמו"ר מביאלה עוסק בחשיבות עניין זה בהרחבה ("זכות נשים צדקניות", ח"א). על פי הפסוק "כבוד א-להים הסתר דבר", הוא מציין ש"עיקר חשיבות המצוה היא שעושה אותה בסתר דבר. ועל כל פנים לא להשתדל בפירסום, היינו: לפרסם תורתו, מצותיו ומעשיו הטובים".
במקום נוסף הוא מדבר על כך, שדווקא הצורך "לפרסם" נובע מריקנות מסויימת, כדברי הגמרא (ב"מ פה, ב) "אסתירא בלגינא קיש קיש קריא" (רש"י: "איסתירא בלגינא - סלע אחד בלגינא (כד). קיש קיש קריא - מתקשקש ומשמיע קול, ואם היה מלא סלעים - לא היה משמיע קול"). ככל שבאמת נהיה מלאות יותר בפנימיותנו, לא נרגיש כלל צורך להחצין את מעשינו ומהותנו.
ונסיים בדבריו: "ומעלה זו של ישראל שיכולים לעשות בהסתר וצניעות ובסבר פנים יפות, נשרש בהם מכח אבותינו הקדושים, ובפרט מכח אמותינו הקדושות, שיסודו – "הנה באהל" – בהסתר ובצניעות, והן שאחזו בפלך השתיקה השרישו כח זה בבני ישראל עד סוף כל הדורות, ובזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו...".
יהי רצון ונזכה להפנים את חשיבות הלבושים, ולגלות על ידם את פנימיותו, ומתוך כך נזכה כל אחת ואחת לבנין ביתה החומרי והרוחני, להארת "נר איש וביתו", ולאור חדש שיפציע מתוך הבנין השלם, במהרה בימינו. אמן.